לכאורה הגענו למרכז סוזן דלל כדי לצלול אל מופע נוסף וחדש של הכוריאוגרף תמיר גינץ ולהקת המחול שלו, קמע, מבאר שבע. אלא שהערב נפתח בהפתעה גמורה. כן, ידענו שיש מופע פותח, אבל לא שיערנו עד כמה הוא יהיה מלא חיים, הומור וקלילות, ועד כמה ישמש כפתח מרענן, כמעט שובב, לפני הכניסה אל עולמו המחושב, המורכב והכואב של המופע המרכזי.
פריחת עצי הדובדבן
עוד לפני שקמע עלתה לבמה, הופיע צמד הרקדנים ג'ושוע דאנס ונעה פסמן (חברי להקת המחול קמע) בדואט קצר לכוריאוגרפיה של איציק גלילי, לצלילי Cherry Pink and Apple Blossom White של פרץ פראדו.
הלהיט משנות החמישים, שנולד מהשראה קובנית, קיבל כאן פרשנות בימתית חכמה ומשוחררת. לבושים במכנסיים כהים וחולצה מכופתרת לבנה, השניים הציעו מפגש זוגי קומי ששילב תנועות מחול לטיניות עם שפה מודרנית, דיוק מוזיקלי והומור מעודן. בתוך כשמונה דקות נוצר רגע בימתי חד, סקסי במידה, אבסורדי וחינני, כזה שסחף תשואות והותיר תחושה ברורה, הלוואי והיו עוד רגעים כאלה בערבי מחול.
המנגינה המקורית המלווה בתרועות החצוצרה, קיימות גרסאות נוספות למנגינה, חלקן בביצוע גיטרות אקוסטיות.
בחומר המידע שהופץ לקראת המופע לא ניתן קרדיט לצמד הרקדנים עצמו אולם מצאתי תיעוד מלפני עשור לאותה יצירה ממש,מעין טעימה רגעית הנותנת תמונה להבנת הסיטואציה. צפו
עירוב גוונים של אפור…
משם עבר הערב אל עיקרו, GRAY, יצירתו החדשה של תמיר גינץ. יצירה שנולדה מתוך מאורעות השנים האחרונות ומבקשת לרפרף את קהל הצופים אל התבוננות רחבה על מציאות שבה אין עוד שחור ולבן, רק אפור סמיך ואוויר כבד. גינץ עוסק בקרע בין בני אדם, במאבק על אדמה וזהות, במקום שבו דמגוגיה והסתה משלהבות יצרים ומשאירות נפשות בשבר גדול. זו עבודה על אנשים החיים באי יציבות מתמדת, כאלה שמנסים להיאחז, לעיתים בעקשנות, בשביב של תקווה בתוך כאב מתמשך.
קשה להניח אצבע על רגע אחד שממנו הכול מתחיל, אך אפשר לקחת מרחק ולראות את GRAY כתגובה לרצף אירועים מצטבר. פרוץ מגפת הקורונה, השנים המעורפלות של שסע פנימי ופוליטי בישראל, וההלם שטלטל את המציאות עם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר. כל אלה מהדהדים בגוף הרוקד, גם בלי להיאמר במפורש.
דפוסי תנועה
המופע מחולק למספר מקטעים וסיפורי מחול, כאשר גינץ מדגיש בכוריאוגרפיה שלו את המתח שבין קולקטיב ליחיד. על הבמה עשרה רקדנים ורקדניות, הנעים בין סולואים, דואטים ושלישיות לבין עבודה קבוצתית רחבה, כמעט כמשחקי שבץ נא סמליים, שבהם כל תנועה מזיזה את התמונה כולה. חלק מן החומר התנועתי מוכר מעבודות קודמות של גינץ, והשפה המזוהה עמו עולה באופן ברור. אפשר לזהות דפוסי תנועה, התנהלות קבוצתית וסגנון שמלווים את יצירתו לאורך השנים.
אחד המוטיבים החזקים שחוזרים במהלך המופע הוא התקבצות הרקדנים אל עבר מקור אור סמוי בשולי הבמה. תנועה אחודה, כמעט תפילתית, זרועות מונפות מעלה, כפות ידיים פתוחות בתחינה, כמבקשות מענה מכוח עליון לא מוגדר. לצדה משובצים מקטעים זוגיים המדמים יחסים מקבילים, זהים או מנוגדים לחלוטין, שמחדדים את תחושת השבר והמרחק. התאורה המחושבת והמדויקת אינה רק מסגרת, אלא חלק פעיל מהדרמה, וכך גם פס הקול של מקס ריכטר ואבי בללי, בעריכה ובעיבוד של מיקי פטיש, שמעמיק את האווירה ומוביל את המסע הרגשי.
זעקי ארץ אהובה…
אחד הרגעים היותר דרמטיים במופע מתרחש כאשר קולה השברירי והזקן של לאה גולדברג נשמע מקריאה את שירה "מכורה שלי" מתוך מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" שפורסם בתחילת שנות החמישים. השיר נכתב על רקע חייה הראשונים בישראל, תקופה של בדידות, כמיהה ואכזבות, ומציע מבט אישי וכואב על אהבה ושייכות, בין יחיד למקום, בין זהות לאכזבה. הוא מדבר על קשר שאין ממנו מפלט, על נאמנות לכאב ועל הכרה בסבל כחלק בלתי נפרד מהקשר. רגע זה, בו הקול האישי של המשוררת פוגש את המחול הקולקטיבי הפצוע על הבמה, יוצר עצירה התבוננות והדהוד רגשי שמתחבר באופן טבעי למסע של GRAY.
צלילים שעשים אוירה
על פס הקול שליווה את המופע של להקת קמע עמלו כאמור אבי בללי ומקס ריכטר לצידו של מיקי פטיש, אני מניח כאן כמה קטעים ששולבו במופע שיתנו את התמונה של האווירה הקודרת שלוותה את חלקו הגדול.
GRAY הוא מסע בימתי שנע בין תפילה לעצב, בין קבוצה ליחיד, בין שבר לניסיון לאחות אותו. לא כל רגע בו מפתיע, אך יש בו כנות, דחיפות ורלוונטיות שקשה להתעלם מהן. וכשנזכרים בדואט הקטן שפתח את הערב, אותו רגע של קלילות וחיוך, מתחדדת עוד יותר הבחירה לפתוח כך את המופע, כמשב רוח קצר לפני הצלילה אל האפור.
גם למופע זה אפשר לשלב קטע וידאו, תיעוד מתוך חזרה למופע המחול עצמו
המופע של להקת קמע ממשיך לרוץ בתאריכים נוספים, כאן כל הפרטים
