אייקון צרפתי ששינה קולנוע, מוזיקה ותודעה תרבותית
בריז'יט בארדו הלכה לעולמה בגיל 91 והותירה חותם עמוק על התרבות של המאה העשרים. מותה מסמן את סיומה של תקופה שבה קולנוע, מוזיקה ודימוי ציבורי נפגשו בדמות אחת.
בארדו נולדה בפריז בשנת 1934 וגדלה בבית בורגני ושמרני. כבר בצעירותה זוהתה כבעלת נוכחות יוצאת דופן ויופי חריג בנוף הקולנועי האירופי.
הפריצה הגדולה הגיעה ב-1956 עם הסרט ואלוהים ברא את האישה. הסרט הפך אותה בן לילה לסמל מין עולמי ולאייקון של חופש נשי ומרד במוסכמות.
בהמשך כיכבה בעשרות סרטים מצליחים וזכורים במיוחד. בשנת 1959 כיכבה בדרמה הרומנטית La Femme et le Pantin. הסרט, בבימוי ז'וליין דוביבייה, חיזק את דימויה כאישה מסוכנת ומפתה.
סרט מוקדם ובולט נוסף הוא Babette s'en va-t-en guerre מ-1959. כאן הציגה צד קליל וקומי יותר, שזכה להצלחה קופתית רחבה.
בתחילת שנות השישים המשיכה לבסס את מעמדה עם תפקידים מורכבים יותר. בין הבולטים שבהם האמת, ויווה מריה וסרטים נוספים שהפכו לקלאסיקות.
בשנת 1973, בשיא תהילתה, הודיעה בארדו על פרישה מוחלטת מעולם המשחק. מאז הקדישה את חייה למאבק למען זכויות בעלי חיים והקימה קרן בינלאומית פעילה.
המוזיקה של בריז'יט בארדו – פופ, שנסון ונוכחות חד פעמית
לצד הקריירה הקולנועית, בארדו פיתחה גם קריירה מוזיקלית מפתיעה ומשפיעה. בין 1962 ל-1972 הקליטה עשרות שירים שהפכו לחלק מהפסקול של התקופה. השותפות החשובה ביותר הייתה עם סרז' גנסבורג. יחד יצרו שירים ששילבו פרובוקציה, קלילות וחושניות בלתי מתנצלת.
להיטי המוזיקה הגדולים
למעשה הלהיט הכי גדול שנחטף מחזקתה הוא השיר – “אני אוהב אותך… גם אני לא”. וכאן יש סיפור עם דרמה. בריז’יט בארדו, הקליטה יחד עם סרז’ גינסבורג בשנת 1967 את השיר Je t’aime… moi non plus, גרסה טעונת ומינית שהייתה אמורה לצאת כסינגל אך בארדו עצמה סירבה לפרסום מחשש לשערורייה בהיותה נשואה באותה עת. השיר נשאר בארכיון, וגינסבורג הקליט אותו מחדש ב‑1969 עם ג’יין בירקין, שהייתה אז בת זוגו, והגרסה הזו יצאה לאור והפכה ללהיט בינלאומי שנוי במחלוקת, אסור לשידור בכמה מדינות אך סמלה של מהפכת החופש המיני, בעוד שהגרסה המקורית עם בארדו נחשפה רשמית רק בשנות ה‑80 והציגה את האינטימיות הרכה והכואבת יותר של הקול שלה לצד גינסבורג, וכך נולד סיפור אחד של תשוקה, פרובוקציה ומוזיקה שנשארה נצחית בזיכרון התרבותי.
אז הנה הגירסה המקורית עם בריג'יט
והנה הגירסה המוכרת יותר עם ג'יין בירקין
עוד שירים שהתפרסמו בפיה של בארדו וזכו לקליפים
La Madrague – השיר המזוהה עמה ביותר, מחווה אישית לביתה בדרום צרפת.
Harley Davidson – המנון חופש נשי על אופנוע ודימוי עצמי.
Bonnie and Clyde – דואט איקוני עם גנסבורג, שנכנס לפנתאון הפופ הצרפתי.
Moi Je Joue – שיר שמזקק את דמותה הציבורית והמשחקית.
קולה לא ביקש שלמות טכנית אלא נוכחות, סגנון והגשה. בדיוק כמו בקולנוע, גם במוזיקה היא הייתה קודם כל דמות. מנוחתה עדן.
