הזמר מוני עמרני הלך לעולמו לפני יומיים, בגיל 84, וכמו לא מעט דמויות שפעלו במקביל למרכזי הכוח של המוזיקה הישראלית, סיפורו נטמן לא פעם בין תקליטונים נשכחים, מועדונים שנעלמו ואנשים שזוכרים. עכשיו זה זמן טוב להחזיר אותו אל הפריים.
עמרני נולד בפברואר 1941 בכרם התימנים בתל אביב, למשפחה תימנית מוזיקלית, ואחות אחת שהפכה לימים לשם מוכר הרבה יותר – חדווה עמרני תיבדל"א. אחיניו היו שלום וברק עמרני – "צמד העמרנים".
הכישרון שלו ניכר כבר בילדות. ילד תימני יחיד בבית ספר אשכנזי, שמצא את עצמו שר במקהלת חזנות, מנגן כינור, ומלווה חזנים אירופאים – תמונה לא שגרתית בשנות הארבעים והחמישים של תל אביב. המפגש המוקדם עם מוזיקה קלאסית, גוספל, חזנות וג'אז, עיצב קול יוצא דופן, כזה שלא ננעל על זהות אחת.
בסוף שנות החמישים התגייס לתזמורת חיל האוויר – תחנה מרכזית עבור דור שלם של מוזיקאים – ולאחר השחרור חרש את מועדוני הלילה של תל אביב, בראשם מועדון צברה המיתולוגי. הוא שר לועזית, עבד עם מיטב הנגנים, נסע להופעות בסקנדינביה, ואפילו קיבל הצעה להצטרף ל-Golden Gate Quartet האגדית. הוא נסע להקליט, התלבט, ובחר לחזור הביתה. ישראל קראה לו חזק יותר מהבמה הבינלאומית.
ב-1967 יצא תקליטון עברי בעיבודו של דוד קריבושי, עם קולות ליווי של חדווה עמרני, עדנה גורן ודינה גולן. ארבעה שירים, קול גברי אלגנטי, לוק של כוכב אירופי, ורגע אחד לפני שמלחמת ששת הימים מחקה את המומנטום. התקליטון נגנז, ומוני עמרני המשיך הלאה – לצוותי הווי במילואים, לחתונות, לפרנסה.
בשנות השבעים והשמונים הבין שהמוזיקה כבר לא מבטיחה עתיד כלכלי, פנה לעסקי הטקסטיל, פרש מהבמה – וחזר אליה מאוחר יותר מתוך געגוע, לא מתוך אשליה. באמצע שנות התשעים הקליט אלבום שלם בספרדית, שזכה להשמעות בדרום אמריקה ונשאר כמעט בלתי מורגש כאן. במקביל פתח מסעדה בתל אביב, ובה המשיך להופיע, לשיר בכל שפה ובכל סגנון, ולזכור מי הוא גם בלי כותרות.
מוני עמרני לא היה כוכב במובן המקובל של המילה, אבל הוא היה מוזיקאי של עומק, של דרך ארוכה, של נאמנות לקול הפנימי. כזה שעבר דרך המנגנונים הגדולים של התקופה ושרד גם מחוץ להם. עכשיו, עם לכתו, מתברר שוב כמה סיפורים כאלה מחכים שנקשיב להם באמת.
יהי זכרו ברוך.
קרדיט: מבוסס על תחקיר וכתיבה של דודי פטימר – "סיפורו של הזמר מוני עמרני".
