בסוף שנת 2025 הודיע שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, על קיום טקס פרסי הקולנוע הישראלי “ממלכתי”, שיתקיים בפעם הראשונה ב‑30 בדצמבר בבנייני האומה בירושלים, בהנחיית השחקנית מורן אטיאס. המהלך הזה מתרחש על רקע מתיחות הולכת וגוברת בין האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה לבין משרד התרבות, ומתבסס על תחושת ניגוד אינטרסים מהותי לגבי מהו “ייצוג ראוי” של החברה הישראלית דרך הקולנוע.
במשרד התרבות טענו כי יצירות שמקבלות הכרה במסגרת פרסי האקדמיה ואופיר מציגות לעתים פרספקטיבה שהם רואים בה כ”ביקורתית מדי” כלפי המדינה והחברה. דוגמה בולטת לכך היא הסרט הים, שהיה מועמד לייצג את ישראל באוסקר אך לא נבחר. למרות ההחלטה הממשלתית להציגו כבעייתי, צפייתי בסרט הבהירה לי כי הוא אינו מפר את נורמות החוק ואינו מוציא דיבתה רעה של המדינה או הצבא. הסרט מציג מציאות מורכבת ומוכרת, עם דמויות אנושיות מכל הצדדים, ומעלה שאלות חברתיות ואישיות מבלי לפגוע באופן ישיר או לקבוע דעה פוליטית.
התנגשות הדעות הזו, משמשת כפתיח לדיון רחב יותר על צדק מקצועי מול לחצים אידאולוגיים בקולנוע הישראלי, שהובילו למהלך הקמת טקס ממלכתי מקביל.
הסרטים והמועמדים המרכזיים
בין הסרטים הבולטים שמועמדים לפרסים במסגרת הטקס הממלכתי, ניתן למנות את אנו, פנתר כפול וברנינג מן, שכל אחד מהם מציע נקודת מבט ייחודית על נרטיבים חברתיים, תרבותיים ואישיים בישראל. הסרט אנו בוחן את מערכת היחסים בין סבתא דרוזית לנכדתה בת ה‑6, שמתוארת כגלגול נשמות של קרובת משפחה שנפטרה. העלילה מעלה שאלות של זהות, אמונה ומסורת, ויוצרת זיקה מעניינת לסדרה הטלוויזיונית נוטוק, שגם היא מתמקדת באמונה בגלגול נשמות דרוזי. הסרט פנתר כפול מציג איש מודיעין שנשלח כפטריוט פנימי בתוך תנועה פוליטית, ומעמיד אותו במאבק מוסרי ואידאולוגי בין נאמנות אישית למערכת. ברנינג מן, בדרמה חברתית‑אישית, עוקב אחר אב ובנו בצבא, ומבליט את הדילמות האנושיות והרגשיות שנוצרות במציאות הישראלית.
בקטגוריות המשחק והשחקניות, מועמדים מרכזיים כוללים את אורי גבריאל, שמגלם את דמותו של סלומון הגדול, בסרט תמונות יפואיות, המתפקד כבורר בין הג'מעה היפואית המנסה להתמודד עם השינויים החברתיים בעיר; פבלו רוזנברג ב-הולה צ'או (שהיה מועמד גם בטקס של פרסי אופיר השנה), החוזר למפגש משפחתי ארגנטינאי-ישראלי ומנהל דיאלוג על זהות וקונפליקטים פנימיים; ויעקב זדה ב-פנתר כפול, (הגרסה הקולנועית למחזה שעלה בתיאטרון בית ליסין) כעבריין שנשלח לחדור לתנועת "הפנתרים השחורים" בירושלים של שנות ה-70 כסוכן סמוי, אך מזדהה עם המאבק והופך לאחד ממנהיגיה. בין השחקניות הבולטות נכללות הילה סעדה ב-שמיים וארץ, המגלמת אם במצוקה המתמודדת עם קשיים אישיים וזוגיים; נור פיבק ב-פינק ליידי, הצעירה הנאבקת בין אמונת קהילה מסורתית לרצונות אישיים; ועירית קפלן ב-בחורים טובים 2,
גם בקטגוריית הבימוי ניכר המתח בין קולנוע אישי, קולנוע חברתי וקולנוע שמבקש לדבר עם קהל רחב. מיה חטב חזז מועמדת על אנו, סרט שמציג יד בוטחת ורגישה בהתמודדות עם עולם האמונה הדרוזי ועם יחסים בין־דוריים, תוך בחירה בעשייה מאופקת שמעדיפה הקשבה על פני הצהרה. ארז תדמור מועמד על בחורים טובים 2, אייל חלפון מועמד על ברנינג מן, סרט שמבוסס כמעט כולו על תנועה פנימית ועל זמן מת, ומצליח באמצעות בימוי מדויק להפוך סיטואציה יומיומית לכואבת ומטלטלת. שלושת המועמדים מדגימים שלוש תפיסות שונות של בימוי בקולנוע הישראלי, וכל אחת מהן מציבה רף מקצועי אחר ומובהק.
המוותרים והלחצים
ההכרזה על הטקס הממלכתי לוותה גם בגל של הסתייגויות אישיות מצד חלק מהמועמדים, שבחרו להסיר את מועמדותם ולצאת מהאירוע עוד בטרם התקיים. עירית קפלן, שהייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה ב־בחורים טובים 2, הודיעה כי היא מוותרת על המועמדות מתוך תחושה שפרסים אמנותיים צריכים להיוולד מתוך חגיגה של יצירה ולא כתגובה לעימותים או למתחים מוסדיים, כך כתבה עירית בחשבון הרשת שלה – "אני מוקירה את הבחירה בי כמועמדת לפרס השחקנית הטובה בטקס פרסי הקולנוע הממלכתי, ומודה עליה מעומק ליבי, ועם זאת, סבורה שפרסים צריכים לצמוח ממקום של חגיגה אמנותית אמיתית, ולא כתגובה למתחים או חילוקי דעות. אני מאמינה גדולה בכוחה של האמנות לאחד ולהעלות שיח ער וטולרנטי, ומקווה שבעתיד נוכל כולנו לחגוג יחד את הקולנוע הישראלי במסגרת אחת אחידה שמשקפת את ערכי היצירה החופשית והאומנותית משני הצדדים. לאור זאת, וממקום של ענווה וכבוד עמוק לכל העוסקים במלאכה, בחרתי להסיר את מועמדותי מן הטקס. לחברי המשתתפים אני מאחלת בהצלחה. תודה על ההבנה".
גם הבמאי ארז תדמור, שהיה מועמד לפרס הבימוי על אותו סרט, בחר להסיר את מועמדותו, תוך שהוא מדגיש את רצונו שלא לקחת חלק במסגרת שנתפסת בעיניו ככזו שנוצרה מתוך קונפליקט ולא מתוך שיח מקצועי רחב. כך הוא פרסם בחשבונו ברשת – "אני מודה על הבחירה בי כמועמד לפרס הבימוי הטוב ביותר לסרט ״בחורים טובים 2״. זו הערכה שאיני לוקח כמובן מאליו. עם כל ההערכה שבדבר, חשוב לי שפרסים ישקפו חגיגה אמנותית נקייה ומאחדת. אי לכך החלטתי לוותר על מועמדותי לפרס הבימוי הטוב ביותר. מתוך כבוד לבחירתם של שני התסריטאים הנוספים של הסרט, איני יכול למשוך את מועמדותי כשותף לכתיבת התסריט. במידה ואזכה כשותף בפרס התסריט אתרום את הכסף לפרסי אופיר, האקדמיה לקולנוע ישראלי. כמו כן, מועמדויות הצילום והעריכה נותרות לשיקול דעתם של חבריי. תודה על ההבנה, וסליחה על אי הנעימות."
גם העורכת עינת גלזר־זרחין, שהייתה מועמדת לפרס העריכה, הצטרפה למוותרים וציינה כי האקלים הציבורי והמקצועי שנוצר סביב הטקס הוביל אותה להחלטה להישאר מחוץ למהלך.
מנגד, היו גם מועמדים שבחרו להישאר, ובראשם אורי גבריאל, שהבהיר כי מבחינתו השתתפות בטקס היא דרך לשמור על דיאלוג ולא להעמיק את הקרע. רצף העזיבות הללו הפך לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הטקס עצמו, והמחיש עד כמה המחלוקת סביבו חורגת משאלת הזוכים ונוגעת בלב היחסים שבין המדינה, היוצרים ומוסדות התרבות.
פרס מפעל חיים: שולה שפיגל
במסגרת הטקס יוענק פרס מפעל חיים לשולה שפיגל, אחת המפיקות המרכזיות והמשפיעות בקולנוע ובטלוויזיה בישראל. שפיגל ביססה לאורך השנים מעמד יוצא דופן בקולנוע הדוקומנטרי, עם הפקות כמו ספק ילדה, ספק אישה, שריף שאנטי ומרוששות, לצד סדרות טלוויזיה מצליחות כגון שקשוקה, מייקל ו-טהראן. פועלה מתאפיין ביכולת לזהות ולטפח קולות מקוריים, להוביל הפקות מורכבות ולהיות משענת יצירתית ליוצרים בתחילת דרכם ובמהלכה. פרס מפעל החיים נועד להוקיר את השפעתה הרחבה על התרבות הישראלית, מחוץ למסך וללא קשר לנרטיבים פוליטיים או למחלוקות ציבוריות.
אז מה יש לנו?
טקס פרסי הקולנוע הממלכתי מציג נקודת מפגש בין קולנוע מקצועי לבין אינטרסים ציבוריים ומוסדיים, וממחיש כיצד אידאולוגיה, תרבות ושיקול מקצועי מתנגשים לעיתים בעולם התרבות הישראלי. לצד זאת, סרטים ושחקנים מועמדים משקפים את המגוון העשיר של הקולנוע הישראלי – מחומרים אנושיים אותנטיים ועד סיפורים קומיים‑חברתיים ומסעות אישיים. ההוקרה לשולה שפיגל מסמלת את הערך של עשייה מקצועית לאורך זמן ואת החשיבות של תרבות יצירתית שמחוצה למסך הפוליטי, ונותנת מסר ברור על המשמעות של טיפוח יוצרים ודמויות חזקות בתעשייה.
