כוח וידאו הגיעו לבארבי לערב שהרגיש כמו מפגש טעון עם המציאות הישראלית של 2025. האלבום “הסוף”, שיצא רק חודש לפני כן, כבר שידר כיוון ברור: מוזיקה שנכתבה מתוך כאב עמוק ומבט מפוכח על מה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות. מבחינת ההרכב, הופעת ההשקה לא הייתה חגיגה, אלא רגע של הצבה מול קיר. קיר של צלילים, טקסטים ווידאו־ארט, שנועד להראות בלי פילטרים איפה אנחנו חיים.
כוח וידאו – ההופעה
אפשר לומר שההופעה של כוח וידאו נפתחה על פי כל כללי הז'אנר. אבל בפועל, היא נפתחה כמו טקס שחור של כנסייה עתיקה. קטע הפתיחה – השיר "הנביא" נוגן על ידי חברי ההרכב כשהבמה מוארת באור קר, בלי שאול לוריא. במשך דקות ארוכות הגיטרה של תמוז דקל ניסרה את האוויר, רוי חן הכה בתופים בדיוק אובססיבי, מור פורת יוסף תפס את מקומו כבסיסט על הבמה. ההרכב כבר שידר נוכחות, עוד לפני שהסולן בכלל הופיע.
ואז לוריא עלה. לבוש בגלימת קרדינל נוצרי בצבע אדום-דם, הוא התיישב על כיסא גיימרים, אוחז בידו שלט פלייסטיישן, כאילו שזה כלי הנגינה שלו, או הנשק. השילוב בין הגלימה, השלט והכיסא נראה תחילה כמו הלצה גיקית, אולי עוד גימיק של הופעת רוק, אבל ככל שההופעה התקדמה, התברר שזו עמדה אמנותית ברורה: לוריא לא שר שירים, הוא מנהל סימולציה של שליטה, של מאבק, של התרסקות תודעתית.
כל הבחירות החזותיות האלה יוצרות מעין מיצג דיסטופי, שחור ועמוס רפרנסים, שמקפל לתוכו את הרעיון המרכזי של ההרכב: מציאות שהיא משחק וידאו אכזרי, שבו כל מה שנשאר הוא כוח, שליטה ותמונה מהבהבת במסך. אולי זו אפילו מטפורה עצמית, על איך אומן יוצר בתוך עולם של תודעה מעוצבת, של תדמיות, של שקרים מוחשבים.
כבר מהרגע הראשון ניכר, זו לא עוד הופעה. זה מיצג פוליטי, אישי, תרבותי – עטוף בצלילים של מטאל טהור, מוגש כמו קליע עם מסר חקוק עליו. וזה רק ההתחלה.
גיהנום אישי – כך נולד כוח וידאו
מי שמחפש את שורשי הרעש, לא צריך להרחיק הרבה. ההיסטוריה של שאול לוריא רצופה בזעם, הפסקות ושריפות אישיות. אחרי פירוקה של להקת המטאל "קין והבל 90210", שהספיקה לשחרר שני אלבומים ולשתף פעולה עם אורי קומאי, הלא הוא דודו פארוק, נעלם לוריא כמעט לחלוטין מהנוף המוזיקלי. לדבריו, הוא נבלע בעולם הפרסום, מקצוע ששואב אותך אל תוך שפה מעוותת, מסרים מניפולטיביים ומכונת רעל מסוג אחר.
לוריא ניסה לחזור לנגן, אבל החיים הובילו אותו למקומות אחרים. רגע לפני שהמלחמה פרצה, הוא התחיל לעבוד עם תמוז דקל – גיטריסט ויוצר מההרכב האינסטרומנטלי האיקוני "טטרן", מהבולטים והמשפיעים במוזיקת האוונגרד והרוק הישראלי בעשור האחרון, ורוי חן – מתופף פעיל ומבוקש, חבר בהרכב הגרוב הבלקני "בום פם" ובפרויקט "מלוקס" עם האחים אייל ואסף תלמודי. חן גם חבר ילדות של לוריא, מה שהפך את החיבור ביניהם לא רק למקצועי, אלא גם אישי ורגשי.
השלושה התחילו לכתוב, להקליט, ואפילו לצלם קליפ, עד שהמלחמה עצרה הכל. לוריא עזב את הארץ ואת המוזיקה, וחשב שהפעם זה באמת הסוף.
אבל דווקא שם, באמריקה, משהו נדלק מחדש. הכתיבה חזרה. ההקלטות התחילו שוב. מתוך השברים, צמח הרכב. בתחילה כטריו, ולאחר מכן כרביעייה עם צירופו של הבסיסט מור פורת. הם קראו לעצמם "כוח וידאו", כשם תיק העוסק הפטור של שאול במע"מ. מה שהתחיל כבדיחה פנימית, הפך לדגל.
ואל תתבלבלו, זה לא רק דגל מוזיקלי. "כוח וידאו" הוא רעיון תודעתי, אידיאולוגי. האלבום הראשון של ההרכב, שנקרא באירוניה מוחלטת "הסוף", הוא לא אלבום קונספט, לא סיפור בדיוני ולא כתב אישום. הוא הספד. טקס לוויה. יצירה שחורה ומדויקת על קריסת מדינה, קריסת חברה, קריסת אדם.
“שירי הספד למדינת ישראל, כאב ועצב שלא הרגשתי כמותם מעולם… הכאב הזה, הדמעות, הכעס , הם אלה שבסופו של דבר מניעים את המוזיקה שלנו. זה אפילו לא 'פוליטי'. זה גיהנום.” (שאול לוריא, נובמבר 2025)
וזה בדיוק מה שהאלבום הזה: גיהנום אישי שהפך לנכס ציבורי.
לוריא לא מתבייש להיות חד. לא מתחבא מאחורי דימויים. לא מהסס לנקוב בשמות. הוא לא בא ללטף – הוא בא לשרוף. השירים שלו לא מבקשים הבנה, הם דורשים הקשבה. ואולי גם פעולה. כי כשאין בית, אין מנוחה. וכשיש רק כאב, יש רק מוזיקה.
מטאל, וידאו ארט, וארבעת המופלאים – ההופעה
כבר מהשניות הראשונות היה ברור שמדובר באירוע מסוג אחר. שאול לוריא עלה לבמה רק אחרי תחילתו של השיר הראשון "הנביא", לבוש בגלימה אדומה, ישוב על כיסא גיימרים ואוחז בג’ויסטיק משחק, כאילו מנגן בו את תפקיד הבס או אולי מנווט את המציאות עצמה. הכיסא ירד מהבמה עם סיום הפתיח, אבל הסמליות נותרה באוויר: זו לא רק מוזיקה, זה ניסיון לשלוט במשחק סימולציה שנקרא "החיים בישראל".
ההופעה כללה את כל שירי האלבום, ללא הפסקה, ללא דברי קישור, ללא ניסיון “לשבור את הקרח”. זו לא בחירה שנעשתה מתוך צורך להתנתק מהקהל, אלא מתוך אמונה אמנותית ברורה: לתת למוזיקה, לווידאו-ארט ולמילים לייצר את הדרמה. בשונה מהופעות אחרות, לא היה צורך בהסברים. המסר היה ברור, הביצועים מדויקים, וההגשה – חסרת פשרות.
אבל דווקא בגלל העוצמה, הייתה תחושה שמדי פעם חסרה האנושיות הקטנה שמחברת בין הבמה לקהל. משפט קצר, הכרת תודה, רמז למה שעבר על ההרכב עד הרגע הזה. כשהמשפט היחיד שנאמר לאורך כל ההופעה היה:
“אבא שלי נמצא פה, תרקדו פוגו בשבילו,” בלט בדיוק בגלל נדירותו.
לא שזה פגע באווירה: כבר מהשיר הראשון נפתח מעגל פוגו בחזית הבמה, והקהל קלט בדיוק מה נדרש ממנו, לא למחוא כפיים אלא להתמסר. עוצמת החומר עברה מהאוזניים לרגליים, מהבטן לבשר החי.
מוזיקה תחת אש – הווידאו מדבר
אולי המילה המדויקת ביותר לתאר את המופע של "כוח וידאו" היא התקפה. לא רק במובן הצלילי, של גיטרות חותכות, תופים שמכים כמו מכבש, ושירה שנעה בין כאב לזעם, אלא בהיבט החזותי. כל שיר לווה בווידאו־ארט שנבנה במיוחד עבורו: מונטאז'ים צפופים של חדשות, הפגנות, סרטי אימה, תוכניות ילדים, פוליטיקאים, חיילים, כתוביות, אזהרות, הצהרות. הכל מרוח אחת, צורחת, מהבהבת. אסתטיקה של התרסקות.
וזה לא גימיק. זה הרחבה של היצירה. ממש כמו האלבום, גם ההופעה עצמה דיברה בשפה של כאב. התחושה הייתה של ישיבה בתוך קליפ מתמשך שבו המציאות מתערבבת עם דמיון, ולא ברור מה יותר מפחיד. זו לא הייתה רק הצגת שירים, אלא הדגמה חיה של מה שקורה כאן, לא שם, לא בעבר, עכשיו, בארץ הזאת.
זה היה מטח חזותי רציף – אסתטיקת זבל מתוזמרת. במקום ללטש, ללכלך. במקום לטשטש – לחדד. זו הייתה הפקה ברמות של תיאטרון אוונגרדי, רק בלי הבמאי שיסביר לך מה אתה רואה, כי הרי מי שחי פה במדינה הזאת לא צריך ממש הסברים. – ההופעה הייתה טקס למדינה שנמצאת בשלב הפוסט-טארומטי של עצמה.
מתחת לאגרסיביות החיצונית, השירים עצמם מדויקים. ההרכב יודע בדיוק איפה לעצור, מתי לפוצץ, מתי לבלוע רוק. "כוח וידאו" הם לא עוד להקת רוק כועסת שמדקלמת קלישאות פוליטיות. הם באים עם משנה סדורה, עם סאונד קוהרנטי, ועם משקל סגולי נדיר לסצנה המקומית.
לרגעים, היה נדמה שאפילו האלבום עם כל הכוח שבו, לא מצליח להעביר את התחושה כמו ההופעה החיה. משהו באינטנסיביות, בשילוב בין השמע והראייה, חיבר את המסר עמוק יותר מתחת לעור.
בתוך הבטן החשופה של “הסוף”
האלבום “הסוף” הוא מסמך של תקופה שרוסקה. לא שיר פה ושיר שם, אלא אוסף הצטברויות של כעס, תשישות ומבט נקי על מה שקרה לנו. שאול לוריא כותב בלי מחסומים, בלי התחכמות. כל שיר כאן מצביע ישירות על הפצע ומרחיב אותו.
החומר הכי נפיץ באלבום נמצא ב“מכונת הרעל”. זה שיר של שקיפות כפויה: שיר שמראה כיצד מסרים פוליטיים הופכים לכלי אטום שמוחק מחשבה עצמאית.
“מכונת הרעל לא עוצרת, היא ממחזרת את דף המסרים”, משפט שמסביר היטב איך תמונת המציאות נקבעת מלמעלה. השורה “מי שלא לוקח חלק במכונת הרעל – הוא אנטישמי ובאותו הזמן הוא גם בוגד שלא מכבד את השואה” מייצגת היטב את העיקום המוסרי של השנים האחרונות.
בשיר הזה יש מנגנון פעולה, כמעט טכני: מסמנים אויבים, מוחקים עובדות, מייצרים אלימות תודעתית. לוריא מתייחס גם לשיח על החטופים, לרמטכ"ל, לשב"כ, בג"ץ, הוא מצטט את אותם משפטים שנזרקים על כולנו מדי ערב.
“מכונת הרעל כבר הפכה לאלוהים” היא אולי השורה שממצה את הכל. זה שיר שמתאר מערכת שמציפה אותנו בלי הפסקה, עד שכבר אי אפשר לזהות איפה המציאות מסתיימת ואיפה הנרטיב מתחיל.
השיר "למי אכפת” מסתכל על האפקט הפסיכולוגי של כל זה. זה שיר על שחיקה. לא מתוך עצלנות, אלא מתוך עומס בלתי נסבל. השיר עובר רשימת אסונות, אירועים, שמות ופצעים שהצטברו אחד על השני עד שאין יותר יכולת תגובה.
“כבר כל דבר שאומרים לי עובר לידי, כבר לא מזיז לי יותר שום דבר” משקף עייפות מוחלטת מהמציאות שלנו פה בארץ. ואז גם מגיעה השורה “אני כל כך בעצמי אני עמוק בשריטה” שמדברת על מצב שבו אדם נסגר פנימה, לא בגלל שהוא לא אכפתי, אלא כי אין מקום להכיל עוד.
בין הביקורת הציבורית לבין החרדה האישית, השיר מותח קו ברור: אדישות היא תגובה של מי שנשרף. כשהוא כותב “למי אכפת ששודדים לנו את הכסף ומחלקים אותו לחרדים” זו לא הצהרה מפלגתית, אלא דיווח מדויק על תחושת הביזה שהפכה נורמה.
וכשהוא מסיים עם “למי אכפת שביבי חיסל את מדינת ישראל רק כדי להציל את עצמו ממשפט”, אין פה קריצה, אין סאבטקסט, זו אמירה ישירה שמבקשת להחזיר את האמת למרכז הבמה.
באמצע האלבום מונח “אין לי בית יותר” – רגע ללא מסכות. בלדה כבדה שמספרת על פירוק של רעיון שלם. “אמרת שאין מקום אחר, אני אומר שאין לי בית יותר” משרטטת שיחה בין שני עולמות: מי שמחזיק עדיין בסיס של פטריוטיות ומי שאיבד אותו לחלוטין.
השיר שואל שאלות פשוטות: למי שייך עץ הזית, מה הערך של אדמה מול חיי אדם, איפה עובר הגבול בין שייכות למקום לבין אילוץ לחיות בתוכו. הבתים שמוזכרים כאן אינם מבנים פיזיים, הם תפיסות עולם שנשברו.
ואז מגיע המקטע "מי לכלך אותנו / מי סכסך אותנו…" – גל של מילים שמרגיש כמו פריקה של תסכול רב־שנים, מטח רציף שמבקש לשאול: איך בכלל הגענו לכאן.
ויש גם את“הקרוננברג” (שנקרא על שם הבמאי היהודי-קנדי דיויד קרוננברג, שלוריא עצמו מעריץ וגם קרא לשם האלבום השני של קין והבל 90210 בשם "הוידאודרום" כשם הסרט של קרוננברג).
בשיר זה לוריא מתעסק בהיסטוריה שלנו כעם, משהו שמכה שוב ושוב בזמן הווה. הוא מזכיר את מי שהיינו תמיד נרדפים, ואז מתמקד בתהליך שבו הפחד הופך לכלי שליטה. “לא למדנו כלום, לא מאף סיפור, לא מהשואה, ולא מיום כיפור” – זוהי לא פרובוקציה. זה אבחון שאחריה מגיעה השורה הכל כך מדויקת “מה שעשו לנו, עושים לאחרים, רק לוקחים שטחים ומגרשים זרים” שמציבה לנו את המראה השחורה שלנו. הזהות היהודית שנשחקה בין טראומה לבין כוח.
ואז מגיע השיר "עוף החול" שחותם את האלבום כמו יצירה בפני עצמה. לא רק בגלל האורך (יותר מ-12 דקות) אלא בגלל המהלך הרגשי. השיר כולו נבנה סביב ההישרדות הבלתי נגמרת: לקום, להישרף, לקום שוב. “מהחול, מהשכול, נוצרתי מאפס” מציב התחלה מוקדמת, כמעט קדמונית. ואז מגיעה השחיקה: “לקום לעוד יום, אני כבר גמור, לעוד מלחמה, לעוד יום כיפור”. השיר כולו נע בין עייפות לבין אחריות.
גם כשהדובר רוצה להיעלם, משהו מושך אותו חזרה. הפניקס שמתואר כאן איננו גיבור. הוא עייף, פגום, מתפורר. ובכל זאת, כשהילד קורא “עוף, עוף החול”, יש שם פעולה. למרות הכל, הוא זז. גם אם לא ברור לאן.
“הסוף” הוא אלבום שמבטא כאב של דור שלם, ובו־זמנית הוא מסמך אישי מאוד. לוריא כותב מקרקעית הבור, וההרכב כולו נותן לצעקה הזאת גוף. אין כאן פתרונות. יש עדות. יש תיעוד. יש מוזיקה שמחזיקה משקל שאי אפשר להתעלם ממנו.
השירים האלו מציירים תמונת מצב מדויקת של ישראל בעשור האחרון. ובכוונה לא באמצעות דימויים אלא דרך משפטים שמגיעים מהרחוב, מהחדשות, מהבית, מהפצע.
"עוף החול" והיציאה מהאפר
אחרי מסע של כ־60 דקות בלי עצירה, כשכבר נדמה שכוח וידאו סחטו כל גרם של אנרגיה מהקהל ומהבמה, הגיע הרגע שבו האולם כולו השתנה. "עוף החול" איננו שיר סיום רגיל. הוא יצירה ארוכה, כמעט טקסית, שנעה בין קינה לבין ניסיון לגשש אחרי עתיד כלשהו. על הבמה, האווירה הפכה אפלה יותר אבל גם פתוחה יותר, כמו חלון שנשבר ולא ברור אם דרכו נכנס אור או עשן.
קרן דוניץ עלתה לבמה והצטרפה לכוח וידאו, קולה התערבב עם ההד האינסטרומנטלי הארוך ונתן לשיר מימד נוסף, כמעט קולנועי. לא במקרה היא גם חלק מהאלבום עצמו: הנוכחות שלה בקטעים "אין לי בית יותר", "הסוף" ו"עוף החול" מרגישה טבעית, והיא הצליחה להביא לבמה את אותו עומק שנשמע בהקלטות.
בגרסה החיה, הדימוי של הפניקס קיבל נפח אחר. לא גיבור מיתי, לא יצור שממריא מעל כולם, אלא דמות מותשת שמנסה להבין למה בכלל מצפים ממנה לקום שוב. שורות כמו "לראות את הסוף מהר, לא להיות עוף יותר" קיבלו צורה פיזית כשהן הוטלו על המסך מאחור, בין התמונות, הקולאז'ים והקטעי הטלוויזיה שהפכו לחלק מהשפה החזותית של ההרכב.
הביצוע הארוך, שנע בין שקט מהוסס להתפרצויות כבדות, יצר תחושה של סיום שלא באמת מסתיים. לא שחרור, אלא יותר כמו נשימה אחרונה לפני חזרה פנימה. כוח וידאו לא משתמשים בשיר הזה כדי להעניק תקווה, אבל הם כן פותחים מרווח למשהו אחר, לאפשרות לזוז, גם אם מתוך כאב. כשהשיר הסתיים, היה ברור שזה לא encore קלאסי. זה היה כמו להחזיר את הלב למקומו ולהבין כמה הוא כבד.
סוף של הופעה, התחלה של משהו אחר
הערב בבארבי הסתיים אחרי כשבעים דקות, אבל התחושה נשארה הרבה יותר זמן. קשה לצאת מהופעה של כוח וידאו ולהמשיך מיד הלאה. משהו מצטבר שם, לא רק המוזיקה, אלא השילוב בין הצליל, המילים, התמונות, הלחץ בחזה. ההרכב מצליח לזקק תחושה שמסתובבת בארץ כבר שנים: תסכול, אובדן אמון, וגם רצון לא לוותר לגמרי על האפשרות שמשהו עוד יכול להשתנות.
השילוב בין ארבעת המוזיקאים יוצר גוף מוזיקלי אחיד וברור. שאול לוריא מביא איתו טקסטים שלא מסתתרים מאחורי דימויים; תמוז דקל מחליק בין אגרסיביות למלודיה בדיוק מרשים, מור פורת מבסבס את הקרקע עם נגינה יציבה ומלאה. רוי חן הפציץ על התופים ונראה שהיה מבסוט רצח, (הרי חלומו של כל מתופף זה לנגן בהרכב של מטאל).
המופע השאיר כמה נקודות לשיפור, אבל הן שוליות ביחס לסך ההישג. היה חסר רגע של דיבור אנושי, אולי אמירה קצרה שמחברת בין המוזיקה לקהל שמולו. גם הופעה מעט ארוכה יותר הייתה מתקבלת בברכה, במיוחד עם אפשרות לשיר משותף עם אחת מלהקות החימום או אולי איזה קאבר של שיר מחאה אחר בעיבוד מיוחד של הלהקה, מעבר לזה – קשה להתווכח עם העובדה שכוח וידאו בנו מופע מדויק, מפוקס ומעוצב היטב.
הערב כולו הרגיש כמו מסמך מוזיקלי על התקופה. כזה שלא מנסה להציע פתרונות, אלא פשוט מניח אמת על השולחן. האלבום “הסוף” עושה את זה באוזניות; ההופעה עושה את זה בגוף. כוח וידאו הצליחו לקחת עול כבד ולהפוך אותו למשהו שניתן לשמוע, לראות ולהרגיש.
אולי זה לא “סוף” כמו בכותרת, אלא התחלה של להקה שמציבה רף גבוה לעצמה ולסצנה המקומית.
ומכאן, מעניין לראות לאן הם יבחרו ללכת.
