ערב טעון ועצום בפארק הירקון. עשרים אלף בני אדם – משפחות הקורבנות, משפחות החטופים ואזרחים מכל קצוות הארץ, התכנסו יחד לזכור, לכאוב ולחבק. שנתיים חלפו מאז אותו בוקר שחצה את ההיסטוריה לשניים, והלילה הזה, באוויר של תל אביב, הכול עוצר לרגע.
זיכרון לאומי
הטקס הופק ביוזמת משפחות השכול ותנועת "קומו", שביקשו לייצר מעמד ממלכתי של זיכרון, לא רשמי אך כן לאומי, כזה שמגיע מהלב ומהעם. הבמה בפארק מוקפת בשדות דשא ושלטי תמונות של הנופלים והנעדרים, סצנה שמדגישה את גודל האובדן, אבל גם את עוצמת החיים שחוזרים ונאחזים כאן.
את הערב הנחו השחקן צחי הלוי ואשירה גרינברג, רעייתו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13 בגולני שנפל בקרב בעזה בדצמבר 2023. שניהם הובילו את האירוע בקול שקט, נוגע, מכבד. הקריאו טקסטים אישיים של משפחות, והזמינו בזה אחר זה את המשתתפים לשאת דברים ולשיר.
הסיפורים הקשים
דקת דומייה פותחת את המעמד. קולות השקט והבכי מתמזגים לתפילת יזכור. אחריה מגיעים הרגעים שמחברים את כולנו – שירים, נאומים, סיפורים וקולות של כאב ותקווה.
השירים
את הביצוע לשירים שנבחרו בקפידה לאירוע בצעו בזה אחר זה – דניאל וייס ויובל רפאל בשיר ״הדרך אל הכפר״, עדן חסון בשיר "מה אתה רוצה ממני", ברי סחרוף בשיר "אולי צריך לתת לזה עוד זמן". תמיר גרינברג על הפסנתר וריקי גל בביצוע משותף לשיר "מקום לדאגה", שירי מימון בשיר "השקט שנשאר", עדן גולן בביצוע לשיר "Im coming home ". ירדנה ארזי בשיר "בואי אמא", חברי התקווה 6 יחד עם נועם קליינשטיין בשיר "הימים הארוכים העצובים". הדג נחש ואסתר רדא בשיר "אי אפשר לשקר את הלב". ריטה ורמי קליינשטיין בשיר "ימי התום". שלומי שבת בשיר "אין עוד מלבדו", עמיר בניון בשיר "האמנם". שלום חנוך בשיר "שיר ללא שם". את המופע סוגרים שלמה ארצי ועידן עמדי המבצעים את השיר "תתארו לכם ". הטקס נחתם בשירת התקווה.
מילה של יונתן
יונתן שמריז, ממייסדי ״קומו״ ומארגני טקס הזיכרון הלאומי של משפחות שבעה באוקטובר נשא לקראת הסוף דברים
ערב,
היום לפני שנתיים, ישבתי בממ"ד עם אישה בהיריון וילדה שחגגה יומהולדת שנתיים.
ביד אחת החזקתי את הידית, וביד השנייה סכין, כדי לחתוך את עוגת יום ההולדת וגם כדי להגן על עצמנו.
אז קיבלתי הודעה מאחי עידו, שסיפר איך נלחם מול עשרות מחבלים,
וראה את החברים הכי טובים שלנו נהרגים.
אחרי כמה שעות אחי הקטן אלון כתב לי שנכנסו אליו מחבלים לדירה.
הספקתי לכתוב לו שאני אוהב אותו, ומאז לא דיברנו.
כבר שם, בממ"ד, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום!
יצאנו לתוך מדינה שהדבר היחיד שתפקד בה היה העם.
עם ישראל הלביש אותנו, האכיל אותנו ונלחם עלינו.
הוא היה שם כשאף מנהיג לא הגיע.
אלון אחי הגיבור, נהרג אחרי שעשה את הבלתי אפשרי.
כשקיבלנו את ההודעה, קיוויתי למות. לא מצאתי משמעות לחיים.
שלושה שבועות אחר כך, נולד לביא.
הבטתי בו ו-ביהלי, והבטחתי לעצמי: אנחנו נקום!
ה-7/10 הוא לא רק יום זיכרון לאנשים שאיבדנו.
זהו יום זיכרון להפקרות, לחוסר מנהיגות ולבריחה מאחריות.
ביום הזה נולדה מחויבות גדולה:
להוביל את מדינת ישראל למציאות טובה יותר. הרבה יותר.
זה לא מה שרצינו, אבל זה מה שנפל בחלקנו.
התחלת השיקום היא החזרת האחים והאחות שלנו הביתה!
בטקס של שנה שעברה היו חטופים ששמעו אותנו מהמנהרות. אני מקווה שאתם שומעים אותנו גם עכשיו, ויודעים שלא ננוח לרגע עד שתחזרו.
כשתחזרו והמלחמה תיגמר,
הדור שלנו יפשוט את המדים, ינער את אפר הבתים השרופים וישטוף את המחדלים שהשאירו לנו הדורות הקודמים.
הדור שלנו,
שירש מדינה מדממת, מבודדת שסועה וכואבת,
יהיה זה שיתקן.
זאת תהיה הגרסה הטובה ביותר של ישראל:
מדינה שמקדשת את חיי בניה ובנותיה.
מדינה של אמת, אחריות וערבות הדדית.
מדינה חפצת חיים, שעומדת איתנה מול כל איום.
אנחנו נדאג שתקום ועדת חקירה ממלכתית, כדי שבאמת לעולם לא עוד.
אנחנו נניח את היסודות לעתיד טוב יותר לילדים שלנו.
דור שיצמיח ויוביל מנהיגות מחברת, שוויונית, ערכית וציונית.
דור שישקם את האמון בין המדינה לאזרחים.
אסור לנו להיכנע לייאוש ולפחד.
מגיע לעם הנפלא הזה לראות את החלומות שלו מתגשמים.
הבוקר, כשהדלקתי נרות יום הולדת 4 ליהלי,
הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום!
זה לא חזון רחוק
זה קרוב מתמיד
אחרי הימים הנוראים, יגיעו הימים היפים ביותר שלנו
אנחנו נחזיר את החיים, אנחנו נחזיר את התקווה
אנחנו קמנו!
עם ישראל קם.
