בימים שבהם מטוסי הקרב רועמים בשמים והציבור מוצא עצמו שוב ושוב במקלטים ובמרחבים מוגנים, בימות התיאטרון וזירות המחול עומדות שוממות. האולמות סגורים, הסטודיואים שקטים, ורקדניות ורקדנים כמו גם הקהל ממתינים לימים רגועים יותר.
דווקא ברגעים כאלה מתפנה מקום להתבוננות אחרת. ספרה של ד"ר יונת רוטמן, "סטודיו משלהן מייסדות המחול האמנותי הישראלי 1920 עד 1952", מאפשר לחזור אל ראשיתו של המחול האמנותי בארץ ישראל ולגלות סיפור תרבותי שנשכח כמעט לגמרי. זהו סיפורן של נשים שהקימו כאן תחום אמנות שלם כמעט מאפס.
מי היא יונת רוטמן
ד"ר יונת רוטמן היא חוקרת מחול ואשת חינוך העוסקת בהיסטוריה של המחול בישראל. היא החלה את דרכה כרקדנית ובהמשך פנתה למחקר אקדמי. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בראשית המחול האמנותי בארץ ישראל והיא עומדת בבסיס הספר "סטודיו משלהן". לצד פעילותה המחקרית היא עוסקת גם בהוראה, בליווי מגמות מחול ובתיעוד ההיסטוריה של המחול הישראלי.
מפת התרבות של היישוב
כדי להבין את התמונה שמשרטטת רוטמן, כדאי לדמיין סיור בערי הארץ בתקופת המנדט הבריטי. ברחובות תל אביב, ירושלים וחיפה קמו אז מוסדות התרבות הראשונים של התרבות העברית.
בתל אביב פעלו ראינוע עדן, אולם התיאטרון הארץ ישראלי בשדרות רוטשילד ובית דיזנגוף שהפך למוזיאון תל אביב. בירושלים פעלו מתחם בצלאל וראינוע ציון. בחיפה קמו בתי קולנוע גדולים לצד מוסדות אקדמיים ותרבותיים.
זו הייתה תקופה שבה התרבות המקומית בנתה לעצמה מוסדות קבע. אבל תחום אמנות אחד כמעט לא הופיע במרחב הזה. המחול.
המחול חי אך ללא בית
למחול לא היה מבנה ציבורי, אך התחום דווקא פרח. מופעי מחול מילאו אולמות תיאטרון ובתי קולנוע, והעיתונים פרסמו ביקורות ותצלומים. הקהל הכיר את הרקדנים והיצירות. אלא שמרכז הפעילות התרחש במקום אחר לגמרי. לא באולמות גדולים אלא בתוך בתים פרטיים.
מורות ורקדניות הקימו סטודיואים למחול במרתפים ובחדרים בתוך דירות מגורים. בתל אביב פעל סטודיו אורנשטיין ברחוב אחד העם, בית הספר של גרטרוד קראוס ברחוב פרוג, הסטודיו של דבורה ברטונוב ושל מיה ארבטובה לצד סטודיו נוסף של תהילה רסלר.
בירושלים פעלו הסטודיו של אלזה דובלון, אולפן הבלט של רינה ניקובה והסטודיו של דניה לוין. בחיפה הפעילה ירדנה כהן אולפן למחול בביתה.
כך התפתחה רשת של בתי ספר פרטיים למחול שפעלה בדירות מגורים ובמרתפים. שם לימדו, יצרו והכשירו דורות של תלמידים.
הסטודיו הביתי כמוסד תרבות
את היסודות למחול האמנותי בארץ הניח ברוך אגדתי. אבל בתוך זמן קצר הפך התחום לזירה נשית מובהקת. נשים הקימו בתי ספר, ניהלו להקות, לימדו תלמידים ויצרו יצירות מחול. הן עשו זאת כמעט ללא תמיכה ממסדית ולעיתים על חשבונן הפרטי.
למרות פעילותן הענפה ושיתופי הפעולה עם תיאטרון, מוזיקה ואופרה, כמעט שלא נותר זכר לפועלן במרחב הציבורי. הבתים שבהם פעלו הסטודיואים חזרו עם השנים להיות דירות מגורים רגילות וברובם אין אפילו שלט קטן שמספר על הפעילות האמנותית שהתקיימה בהם.
שם הספר של רוטמן מהדהד את ספרה של וירג'יניה וולף, A Room of One's Own. וולף טענה כי יצירה זקוקה למרחב ולמשאבים. במקרה של חלוצות המחול בארץ, הסטודיו הביתי סיפק את המרחב הזה.
הסטודיואים של תל אביב בזיכרון האישי
התופעה של סטודיואים פרטיים למחול שפעלו בתוך בתים או במרתפים לא הסתיימה עם תקופת המנדט. היא המשיכה להתקיים בישראל עוד שנים רבות.
כמי שגדל בתל אביב של שנות השישים והשבעים אני זוכר היטב את החללים הקטנים בצפון הישן של העיר שבהם פעלו בתי ספר למחול. כך למשל פעלו הסטודיואים של ג'וקי ארקין ושל שמעון בראון שפעלו במרתפים ומשכו צעירים וצעירות לעולם המחול.
גם בתי הספר למחול הסלוני והלטיני שפעלו לאורך שדרות קרן קיימת, כיום שדרות בן גוריון בתל אביב, היו חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי של העיר. דמותו של המורה למחול בסטודיו השכונתי הייתה מוכרת כל כך עד שהפכה לחומר גלם קומי במערכון של הגשש החיוור על שיעור מחול.
הסטודיו הפרטי לא היה רק פתרון זמני של חלוצות המחול. הוא היה מוסד תרבות עירוני שחי ופעל לאורך עשורים.
להחזיר את החלוצות אל מרכז הסיפור
ספרה של רוטמן מצמצם את הפער בין התרומה הגדולה של מייסדות המחול לבין המקום השולי שאליו נדחקו בזיכרון התרבותי. דרך סיפוריהן של נשים שהקימו בתי ספר, יצרו יצירות והעמידו דורות של תלמידים נחשפת תמונה רחבה של ראשית המחול האמנותי בארץ ישראל. מן המרתפים והסלונים הללו צמח בהמשך אחד מענפי האמנות החשובים בתרבות הישראלית.
להניח יד על הספר
הספר שיצא לאור באמצעות הוצאת בן גוריון של אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, זמין לרכישה כעותק פיזי כאן.
אם חשקה נפשכן בעותק דיגיטלי הרי הוא זמין לרכישה וקריאה בפלטפורמת עברית כאן
ובקטנה, כאשר עיינתי בספרה של ד"ר יונת רוטמן ביקשתי לחפש הרחבות בנושא, הגעתי אל האתר הזה ששופך אור והרבה נתונים מעניינים בתחום, כנסו לביקור
