ביום חמישי האחרון, במסדר הכנפיים החגיגי של קורס טיס 190 של חיל־האוויר, התרחש רגע של חסד. על הבמה ניצבו שניים – אגם ברגר, לוחמת תצפיתנית ששוחררה מהשבי לאחר 482 ימים, ודניאל וייס, מוזיקאי צעיר מקיבוץ בארי, ששני הוריו נרצחו בטבח הנורא של 7 באוקטובר. המוזיקה הייתה עדינה. קלאסית. כואבת. כזו שלא צריכה מילים. השניים שלוו בזמרי ונגני תזמורת חיל האוויר בצעו את השיר – "תמיד יחכו לך" שכתבה והלחינה הזמרת היוצרת לאה שבת.
ההרמוניה בין כאב לתקווה
אגם ברגר ניגנה בכינור. רגועה ונחושה, כאילו כל כאביה הופכים לצלילים. לצידה עמד דניאל וייס, שר בקול שברירי ובו בזמן יציב. שניהם לא התיימרו לבדר. הם באו להעביר תחושה, להדהד מסר – של זיכרון, של עמידה מחדש, של חיים שמתעקשים להמשיך.
נוכחות שמחלחלת
לנוכחים בטקס – בוגרי הקורס, משפחותיהם ומפקדי החיל – לא נותר הרבה מה לומר. הדמעות זרמו בשקט. במקביל להנפת הכנפיים, הונפו גם רגשות שהיו קבורים עמוק בלב. המעמד לא היה רק טקס סיום. הוא היה שיר הלל לעוצמת הרוח הישראלית.
מהדהדים למחר
המפגש המוזיקלי בין ברגר לוייס אינו עוד הופעה. זהו חיבור נדיר של שתי נשמות ששרדו את הבלתי אפשרי. זהו רגע שייזכר הרבה אחרי שהאורות יכבו והכנפיים יישמרו בארונות.
בין מטסים לדרגות, בין דגלים לנאומים – היה רגע של אמת. רגע שבו המוזיקה עטפה את האובדן, והכאב נעטף בתקווה. בין שבי לרצח, בין צער לצמיחה – ניצבו שניים שאמרו בשתיקה: אנחנו עוד כאן. ואנחנו גם שרים. כמה סימבולי שרק לפני חודשים ספורים בצעה לאה שבת בעצמה את השיר במהלך אחת העצרות בכיכר החטופים בתל אביב.
כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך
