“Stories of Surrender” הוא לא סרט תיעודי רגיל. זו מיסת־וידוי. תאטרון אישי־אינטימי. הוא לא מגיע כדי להרשים. הוא מגיע להוריד את המסכה. השירים מקבלים פירוק – לא רק אקוסטי, אלא רגשית. השיר “Where the Streets Have No Name” לא נשמע מעולם ככה – לא כשיר של תקווה, אלא ככמיהה אנושית לִרְחוב, למקום, לבית.
הסרט, בבימויו של Andrew Dominik, מצולם במהלך הופעה של בונו בתיאטרון Beacon בניו יורק. כחלק מסיבוב הופעות שנועד לקדם את ספרו האוטוביוגרפי Surrender: 40 Songs, One Story. במהלך ההופעה, בונו משתף בסיפורים מחייו ומבצע גרסאות אקוסטיות לשירים מוכרים של U2. הסרט זמין מהחודש לצפייה בשירותי הסטרמינג של Apple TV+.
איך זה מתחיל?
על במה עירומה למחצה, באולם התאטרון הניו־יורקי Beacon Theatre, עומד אדם אחד – בודד, חיוור, בגיל שבו הקול כבר לא שובר מיקרופונים – אבל הלב? הלב צורח. זהו פול דייוויד יוּסוֹן או בשמו הבימתי היותר מפורסם – בונו, לא פחות מהאגדה, שעומד, מדבר, שר, ונכנע. כן – נכנע. “Stories of Surrender”, סרט הקונצרט־וידוי החדש שעלה ב־Apple TV+, הוא הרבה יותר ממופע. זו הצצה נדירה אל תוך נימי נפשו של מי שהוביל את U2 אל פסגת הפופ־רוק העולמית – ובמובן מסוים, גם אל הלב היהודי.
"אלה הסיפורים המעוותים של כוכב רוק נמוך"
כך הוא פותח את המונולוג שלו. בסרקזם עצמי, באורח שלמדנו להעריך. הוא לא מחפש גיבורים – הוא מחפש את האדם. זה שאיבד את אמו בגיל 14, שלא הצליח להבין את אביו, שמנסה לתקן את העולם דרך מיתרים, קלידים, ותפילה שקטה אל שם ההוויה – Yahweh.
בונו לא מהסס לפתוח את הפצעים. שירי וידוי, זכרונות, קונפליקטים – הכל עולה במילים שמזכירות יותר דרשה מאשר הופעה. הכניעה עליה הוא מדבר איננה תבוסה – זו התמסרות: למוזיקה, לאמונה, לאמת.
האמת, בונו לא נמצא שם לבד על הבמה, אמנם חברי להקתו U2 לא משתתפים בסרט אולם על הבמה ניצבים הצ'לנית גמה דוהארטי המנגנת גם בקלידים ותורמת שירת קולות, קייט אליאס נגנית הנבל שאף היא מנגנת בקלידים ותורמת שירת קולות, הנגן השלישי הוא ג'קנייף לי המנגן בקלידים בכלי הקשה והוא גם המפיק המוזיקלי של המופע.
הם, בניגוד להופעת להקה כמעט נחבאים בין הצללים, כך בוים הסרט שמוגש בשחור לבן ומתמקד ברוב הזמן בצילומי תקריב של בונו.
ישראל. יהדות. זיקה שאינה מתפרקת
ובישראל? אה, ישראל לא נפקדת מהלב. בונו הוא מהבודדים שידעו לעמוד באומץ לצד העם היהודי – לא רק במילים אלא ברגש. בהופעה בלס־וגאס, יומיים בלבד לאחר טבח השבעה באוקטובר, הוא הקדיש את “Pride (In the Name of Love)” לקורבנות, תוך שינוי המילים לשורה בלתי נשכחת: “Early morning, October 7 / Stars of David, they took your life / But they could not take your pride.”
בשיח של התקשורת הבינלאומית – זו הייתה אמירה חזקה, מוסרית, צלולה. כזו שלא לוקחת צד פוליטי, אלא עומדת בעד חיים, בעד בני אדם, בעד העם היהודי.
אבל החיבור לא התחיל שם. לאורך עשרות שנות קריירה, בונו הביע אהדה עמוקה ליהדות – לא רק דתית, אלא מוסרית־תרבותית. התייחסויות תכופות לתנ"ך, שימוש במונחים עבריים (Yahweh, Tikkun), ותחושת שותפות עם תפיסת העולם של "תיקון עולם" – עולם מוסרי, פתוח, רודף צדק.
פארק הירקון 1997. הרגע שבו זה היה אמיתי
ולא נשכח את אותו ערב סתווי בתל אביב – 28 בספטמבר 1997, פארק הירקון, עשרות אלפי ישראלים עומדים פעורי עיניים מול הבמה הענקית של סיבוב ההופעות PopMart. בונו, The Edge, אדם ולארי מביאים את לב־ליבה של אחת הלהקות הגדולות בעולם – אל מרכז תל אביב, לארץ שתמיד ניצבה בצד הדרך של סיבובי ההופעות העולמיים. זה לא היה רק קונצרט – זו הייתה הכרה.
בונו בירך את הקהל ב"שלום", פנה אליהם בנימה אישית, ובין שיר לשיר – נשבה כאן משהו אחר: תחושת שייכות.
מילה על שוקי
מי שעמד בזמנו מאחורי הבאת הלהקה לתל אביב היה האמרגן והמפיק הישראלי שוקי וייס. בשנים שקדמו להופעה ההיסטורית בפארק הירקון, וייס ניהל מגעים מתישים, ממושכים, כמעט בלתי אפשריים עם צוות ההפקה העולמי של הלהקה – סידור מסלול סיבוב ההופעות הענק PopMart כך שיכלול את ישראל.
מדובר במשימה שדרשה לא רק יכולות מקצועיות וארגוניות ברמה של ניהול משברים, אלא גם רגישות פוליטית, כי לא מדובר רק בהבאת מופע – אלא בפתיחת פתח לעולם מבחינה תרבותית.
ההפקה הייתה ענקית, מורכבת ומאתגרת ביותר – מבחינת לוגיסטיקה, תשתיות, אבטחה ועלויות, שחלקן הגיעו לשיאים חסרי תקדים באותם ימים.
למרות שהמופע לא הביא תשואה כלכלית מרשימה, וייתכן אף שהסתיים בהפסד, שוקי זוכר אותו כפסגה מקצועית – רגע שבו הצליח להביא לישראל משהו שאיש לא האמין שיהיה אפשרי.
ואז יש את הרגע הפרטי, שמעטים ידעו עליו
בשנת 1997, אני, אז שוטר במשטרת ישראל, הייתי חלק מהכוח שאבטח את האירוע הזה. האמת שלא היה מופע בינלאומי אחד בפארק הירקון מאז שהם החלו, שלא נכחתי בו במסגרת תפקידי, מה שנקרא ניצול אמיתי של הג'וב אז.
במסגרת תפקידי בשיבוץ שוטרים, שריינתי מקום עבור חברי גיא גרוסמן – שוטר מאזור אחר בארץ שהכרנו רק דרך רשת האינטרנט, בקבוצות צ’אט של שוטרים.
זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו פנים אל פנים, בין שני שוטרים ששמרו על קשר וירטואלי שהתגשם רגע אחד בזמן אמת, על רקע הבמה המונומנטלית והקהל המטורף.
הצלם מוטי קמחי תיעד את המפגש ההוא – ואני שומר את התמונה הזו, שנשמרה מאהבה אישית לאירוע ולתקופה, כאילו היא פיסה של היסטוריה פרטית לצד היסטוריה כללית.
במופע הזה, בין האורות, הצלילים והאנרגיה, הרגשתי – לא רק כאיש בטחון, אלא כעד לתרבות שמשנה את הישראליות, את הדרך בה אנו רואים את העולם. וזה הרגע שבו זה היה אמיתי.
יהודים, תקשיבו רגע
אם אתם מחפשים קול בעולם שמבין את החושך ואת האור שיש ביהדות – תקשיבו לבונו. אם אתם מחפשים קול שאחרי השביעי באוקטובר לא שתק – תקשיבו לבונו. אם אתם מחפשים קול שמתפלל בשם העם היהודי, גם כשהוא לא חלק ממנו – תקשיבו לבונו.
כשבונו פונה ל"ילדים של אברהם", כשהוא מבכה את הקורבנות שלנו ושל שכנינו, כשהוא מבקש כניעה – לא מתוך פחד, אלא מתוך אהבה – הוא מציע שיעור עמוק באנושיות.
“Stories of Surrender” הוא לא רק סרט. זהו כתב קודש של תרבות רוק, אנושיות וזהות. ובישראל, אולי יותר מבכל מקום אחר – אנחנו מבינים את זה טוב.
קולות וויז'ואל מהערוץ הרשמי של U2
פלייליסט של הטקסטים מהספר
