חפירה בעבר
לפני כמה עשרות שנים, אחרי שהשתחררתי משירות צבאי בזבזתי את כספי מענק השחרור על תרבות ובידור, אחד הדברים שרציתי לטעום ממנו היה תיאטרון הפרינג' ובמיוחד הצגות יחיד, אני, בת זוגי, עוד כמה צופים בחדר בתיאטרון עצמאי בבניין ישן בכיכר דיזנגוף בתל אביב, חווים מונולוג מסובך עם מילים גבוהות כבן כשעה של שחקן יחיד וכסא. זוגתי זוכרת לי את החוויה הלא נורמלית הזו עד היום, לא ויתרתי, נשארנו עד הסוף…
מבחינתי זו השנה הראשונה של פסטיבל תיאטרונטו בו אני נוכח כצופה בקהל. אמש, שעות הערב המוקדמות רחבת תיאטרון יפו הומה קהל ודוכני אמנות, התרגשות רבה ניכרת באוויר, הערב הוא ערבו הראשון של הפסטיבל החוזר זו השנה ה- 34 מאז שיצא לדרך ביוזמתו של המפיק יעקב אגמון המנוח, שאת דרכו ממשיכה זוגתו השחקנית גילה אלמגור ובהפקתה של גלית ברסקי וניהולם האמנותי של אנשי התיאטרון דניאל כהן לוי ושמעון ממרן.
הרעיון מאוד פשוט, שחקנים ושחקניות מעלים הצגות יחיד, באורך מלא או במחזה קצרצר. הפסטיבל שהחל אמש ימשך הערב וגם מחר, בסך הכל שלושה ימי חגיגת תיאטרון. גולת הכותרת של הפסטיבל היא תחרות בה הקהל הוא השופט לבחירת מחזה קצרצר כזוכה בפרס על שם תרין שלפי, שחקנית זוכת הפסטיבל שהלכה לעולמה בעקבות מחלה קשה. פרס נוסף על שם השחקן המנוח ניסים עזיקרי מוענק בתום הפסטיבל מטעם קרן תל אביב לספרות ואמנות למחזה המוצלח ביותר.
המקצרונים – סשנים זריזים למחזה וקהל
אני הלכתי על המסלול המקוצר, או הקצרצר, מספר מחזות יחיד שאורכם אינו עובר את רבע השעה פלוס מינוס. בשני חלקים – "מקצרון 1" ו- "מקצרון 2" שעלו בזה אחר זה. די הזכירו לי את אירועי "פצ'ה קוצ'ה" בהם מקבל כל מציג מספר דקות קבוע ומצומצם להציג את רעיונו ויצירתו. רעיון אמנותי שהוכנס לפסטיבל תיאטרונטו על ידי ניר שטראוס.
את הסבב הראשון פתח השחקן הוותיק שלמה וישינסקי במחזה "סוסי קרוסלה" מאת המחזאית כנרת רובי נשטיין ובבימויה של הדר גלרון. במחזה מגלם וישינסקי את דמותו של סב שנכדו נהרג במהלך המלחמה והוא חסר מנוחה משוטט ברחובות העיר כשהוא מוצא מנוחה זמנית בפאתי חנות מכולת וכלב משוטט מאמץ אותו. המחזה נוגע ללב במיוחד לאור העובדה שוישינסקי בעצמו חווה את אסון השכול לפני למעלה מעשרים שנה כאשר בנו ליאור נהרג במהלך פעילות מבצעית בציר פלדלפי בגבול עזה ומצרים לחישוף מנהרות תופת של החמאס מפגיעת טיל RPG בנגמ"ש בו שהה יחד עם חבריו ליחידה. המחזה הקצרצר לקח את הקהל ישר למציאות העכשווית בה אנחנו נתונים במערכה צבאית ממושכת שבעקבותיה ספגנו אבידות רבות וקשות. הגבול בין המציאות והדמיון הבימתי ממש הטשטשו במחזה שלפי דעתי הוא מועמד רציני לזכיה בפרס, הן בשל הנושא והן בשל משחקו המצויין של וישינסקי. שם המחזה לקוח מתוך סיפורו של וישינסקי בדמות הסב במחזה הנזכר בהגעתו ללונה פארק עם הנכד עוד כשהיה ילד קטן והתלהבותו מקרוסלת הסוסים וברצון למגע אנושי וחם.
המחזה השני בסבב הראשון של ההצגות הקצרצרות היה "קיקר־פוטלוד־וליכטויך" שכתבה, ביימה ושיחקה רוזה לגר
המגלמת את דמותה של רוז, עולה חדשה מהולנד המביאה את סיפורה ונזכרת בילדותה בכפר כרוניגן בצפון הולנד כמי שאהבה לשחות שם בתעלות וכאן בים התיכון כשהיא מנסה להשתלב באווירה ובתרבות הים תיכונית ובמהלך רביצה על החול בחוף הים בתל אביב יפו היא פוגשת בשלל דמויות עליהן אנו למדים מתוך סיפורה, תושב ערבי מיפו הנדמה לה כישו, שלושה רבנים שמגיירים אותה, מפקד כיתה בטירונות, צעיר תל אביבי וגיבור הסרט טיטאניק. כל אחת מהדמויות הללו שובה את ליבה של רוז המנסה לתהות על הדרך הלאה כשהיא צריכה לבחור בין שלוש אפשרויות – הרוח, הכוח או האהבה, שכל אחת מהן מוצגת באמצעות תנועות שחייה החזה. מהרגע הראשון הקהל מתאהב בדמות העולה החדשה הסקסית אך התמימה המבקשת להתערות בחברה המקומית בעלת התרבות השונה.
המחזה הקצרצר השלישי הוא "נמוך שמנמן עם תלתלים" אותו כתב ומשחק איתי סלהוב בבימויה של גילי נוימן. גם במחזה זה מובא סיפור אישי בגוף ראשון בו מבקש השחקן להביא סיפור חיים אישי מילדותו תוך נבירה בקרטון בו מאוחסנים חפצים רבים מילדותו ביניהם שלל קלטות וידאו המתעדות רגעים מהילדות, רגעים העולים במהלך המחזה הקצרצר תוך נסיון לנתחם ולהבין את משמעותם אז וכיום. איתי סלהוב עושה סדר במחשבות ובזיכרונות כשהוא חושף תהליכים ושינויים שעברו בחייו תוך מתן דגש לפער בין הסיפור למציאות, החיים עצמם.
המחזה הרביעי – "שמן אחרי המלחמה" נכתב ומשוחק על ידי סהר עודאי בבימוי של שרון שטרק. סהר, בוגר בית הספר התיכון במגמת תיאטרון בקריית גת הגיע לעיר הגדולה והספיק להשתלם בשלל סדנות משחק כמו גם ללמוד במכינה השנתית בסטודיו למשחק ע"ש יורם לוינשטיין ולסיים את לימודי המשחק בסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב וליטול חלק בשנים האחרונות בשלל הפקות פרינג', ביניהן במחזה "מיכאל שם זמני?".
כעת מגלם סהר צעיר שנעצר בידי שוטרים בעקבות השתתפותו במחאה בכביש איילון, המונולוג שלו מכניס את הצופים אל חדר החקירות ותא המעצר בתחנת המשטרה כאשר הדגש בסיפור הוא עובדת היותו שמן, אותה הוא מפיל על המלחמה וכל התהליכים החברתיים והפוליטיים המרחשים בעת האחרונה, אקטואליה כללית לצד סיפור אישי. רגעים של דרמה ותוגה לצד פרצי צחוק מתוך הקהל.
את החלק האחרון בסבב הראשון של ההצגות הקצרצרות הביאה השחקנית חנה אזולאי הספרי במחזה קצרצר שכתב וביים עופר ירושלמי. הספרי מגלמת כאן את דמותה של תחיה, אישה פרודה כבת 60 המבקשת לחפש בן זוג באתרי היכרויות. הספרי, שחקנית ותיקה ומוערכת מגישה מונולוג מרשים ומשחק מצויין של הדמות על רקע נרטיב ייחודי – הבן שלה מתנה את הגעתה ליום הולדתו של הנכד בכך שהאם, הסבתא, תירשם באתרי היכרויות. על בסיס זה מתפתח סיפור החושף צדדים רבים הנשלפים אט אט מתוך מעין תיבת פנדורה כפי שהגדיר המחזאי, זכרונות החושפים תחבולות וערמומיות רבה ביחסי גבר אשה שתחיה ניהלה לאורך חייה. מעין פאם פטאל…
לטעמי הרעיון לפתוח את הסבב הראשון ואף לחתום אותו עם שני שחקנים ותיקים, מאוד מוערכים ואהובים על הקהל, אם לא נערצים, הוא עניין לא הוגן כלפי שאר השחקנים הצעירים שהופיעו כאשר ההתמודדות לא שקולה.
אבל בואו נמשיך לסבב השני שהתקיים בפואיה של תיאטרון יפו שהוסב זמנית לאולם תיאטרון עם במה, תאורה וכמה שורות של כסאות.
הסשן נפתח עם המחזה הקצרצר – "רמזורן" הצגת היחידה שנכתב בוימה ומבוצעת על ידי ינאי פרי בעיצוב ההעמדה מאת אניה ויקטורובה. ינאי הוא בכלל לא שחקן תיאטרון בהגדרתו, הוא בוגר מגמת עיצוב בבצלאל המתמחה בתחומי האיור, האנימציה ובבונאות, בניית דמויות בובה לתיאטרון. המחזה של ינאי עוסק בדמותו של בובנאי המתפרנס מקטע משחק מול נהגי מכוניות בעת שאלו ממתינים לאור הירוק ברמזור, מחזה די מוכר בצמתי תל אביב כאשר שחקני מגמות קרקס מלהטטים ומג'נגלים להנאת הנהגים שמוציאים את ידם עם כמה מעות לשחקן התורן, לא קיבוץ נדבות שגרתי, יותר כאמנות לעם, תמורה עבור האגרה… הסיפור של ינאי עוסק בדמותו של בובנאי מזדקן והבוב שלו שלצידו גם בובת כלה בעלת אופי חסר מעצורים, השילוש מקיים הופעות בכבישים ומנסים להצחיק נהגים עצובים. בין נשיקות, קללות וסיטואציות אבסורדיות, הם נאבקים להרוויח כסף, מתמודדים עם משטרה, עלבונות ומלחמה – והכל בחיוך עקום ונחישות עמוקה לשרוד. לטעמי ולמרות ההשקעה המרובה בעיצוב וברעיונות העלילה היו כמה רגעים שנראו לי כרפטטיביים ויתכן והיה ראוי לקצר בהם.
המחזה הקצרצר הבא – "פחדים ותנוחות אחרות" נכתב, בוים, עוצב ומשוחק על ידי אינה אלצין, סשן שנולד בסיוע סדנת המונודרמה של ניר שטראוס. אינה לוקחת את הצופים למסע אישי הנאחז בילדותה ברוסיה הסובייטית כילדה שמנמנה והבחירות שלה בחיים עד הגעתה ארצה וחייה כאן כבוגרת המחפשת אהבה לצד תשוקה. במהלך המונודרמה משתפת השחקנית את הצופים בתעלולי חדר המיטות, עלילות המביאות את התשוקה לאהבה של ממש אותה היא נאלצת לקבל ממי שלא באמת יכול להעניק מעבר לסטוץ.
ההצגונת הבאה, ואחת המשובחות לטעמי הייתה – "ערב החג של דב קליינר", מחזה קצרצר שנכתב על ידי נאוה מקמל עתיר ובו משחק גיל וסרמן בבימויה של ורדי מוסקוביץ.
הסיפור מציג את דמותו של דב קליינר, בן 84 , היוצא מביתו בערב ראש השנה על מנת שלא לחזור. אשתו דבורה נפטרה מזמן וילדיו באמריקה מתנכרים לו אחרי ולמרות שהשקיע עבורם הון רב כדי להכניסם למסלול עסקי. הוא מתיישב על ספסל ברחוב . אחרי 20 שנה שהוא מקליט לדבורה הודעות בווצאפ , הוא שולח לה עכשיו הודעה אחרונה. הוא ממשיך ללכת . כמעט נדרס. איגור, שומר הלילה בחניון (רוסי עצום ומקועקע) מושיט לו בקבוק מים ואנושיות. המחזה מגיע למפגש מוזר כאשר מישהו מגיב להודעות הווצאפ שקליינר משגר לאשתו המנוחה לאחר שמצא את הטלפון שלה… הצגה דרמטית עד מלודרמטית עשויה בטוב טעם, כזו שאתה יכול בשקט להזדהות בלב שלם עם מצוקתו של האלמן הקשיש רק בזכות משחקו המשכנע והאיכותי של גיל וסרמן. הפריע לי מאוד פרצי הצחוק של כמה נערות צעירות שנכחו בקהל, לא במקום, לא מכובד וכנראה לא מבינות את משמעות המושג דרמה בתיאטרון, חבל.
את הסשן השני של המחזות הקצרצרים חתם המחזה – "בא לי לבאלי" אשר נכתב ושוחק על ידי שיר שאלתיאל בבימויו של יוסי ג'וז כהן. סצנת המחזה מתרחשת בשעת לילה מאוחרת בטרמינל בתב"ג. הגיבורה, מעיין, מגיעה אל דלפק הטיסות היוצאות כשעל גבה תיק מטיילים, מוצ'ילרה, והיא רוצה לטוס לאינדונזיה, מה זה רוצה, נעולה על העניין והמטרה, כל זאת על מנת להחזיר אליה ובכלל את בן זוגה לשעבר, האקס, אשר ירד מהארץ על רקע המלחמה המתנהלת כעת. הבעיה נוצרת כאשר מתברר שלמעיין אין דרכון זר, כזה שיאפשר לה להגיע למחוז חפצה אלי. המחזה מתמקד במונולוג דיאלוגי של מעיין אל מול דיילתה קרקע במטרה לשכנע אותה לאשר לה לעלות על המטוס ולטוס למחוז חפצה? מעיין מתגלה בצעירה אימפולסיבית וקצת לא ישובה בדעתה בלשון המעטה…
לסיכום – מרתון, כפול באורכו כי הלכתי על שני סשנים, סך הכל תשעה מחזות קצרצרים, קצת לא הוגן לשלב שחקנים וותיקים ומנוסים לצד שחקנים בתחילת הדרך אך אולי זה היופי בעניין, שלא רק המשחק הוא הקובע אלא הרעיון והנרטיב עצמו.
הצצה לכמה רגעים מתוך המחזות הקצרצרים
