כנער בתיכון עבורי הספר "החטא ועונשו" מאת הסופר הרוסי פיודור מיכאלוביץ' דוסטוייבסקי הוא עונש ועינוי בפני עצמו. כמי שנבחן בספרות במסגרת בחינות הבגרות בשנות השבעים נאלצתי לקרא את מאות עמודי הרומן הרוסי הפסיכולוגי הזה עד תום, לשנן אותו ולדעת לענות על שאלות העוסקות בתוכנו על מנת לצלוח את הבחינה, תאמינו לי שזה היה סיוט לא פשוט למי שכנער צלל יותר לעולם הפנטסיה והמדע הבדיוני ופחות לספרות פסיכולוגית או רומנים.
בקליפת אגוז אפשר להגדיר את הספר "החטא ועונשו" כסיפורו של הסטודנט רסקולניקוב שהיה חסר פרוטה אשר הסתבך ברצח מלווה בריבית ואחותה ולאחר מכן מפתח פרנויות ומחשבות שווא רבות תוך התמודדות עם שאלות מוסריות וכל זאת על רקע האווירה הכללית ברוסיה במאה ה- 19. לא סיפור מלבב במיוחד.
הספר עצמו בגרסת השפה העברית יצא לאור בשנת 1924 בתרגומו של הסופר יוסף חיים ברנר וגרסתו החופשית מצוייה בפרויקט בן יהודה. גרסאות תרגום נוספות יצאו בשנת 1961 על ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד לפי תרגומו של מנחם זלמן וולפובסקי ובשנת 1995 בהוצאת ידיעות אחרונות בתרגומו של פטר קריקסונוב.
כמחזה הוא עלה לראשונה מעל בימת התיאטרון בישראל בשנת 1942 בתיאטרון הבימה דאז ובשנת 1973 עלתה גרסה נוספת בתיאטרון הקאמרי.
כעת הגיע המחזה לבימת תיאטרון גשר, כאן בתרגומו של רועי חן במאי הבית, אולם מלאכת הבימוי והעיבוד הוטלה על כתפיו של אלכסנדר מולוצ'ניקוב, בימאי קולנוע ותיאטרון יליד סנט פטרסבורג שברוסיה, העיר בה מתרחשת עלילתו של הרומן של דוסטוייבסקי.
מולוצ'ניקוב החל את הקריירה שלו בתיאטרון האמנותי של מוסקבה על שם צ'כוב. לאחר מכן עבר לאופרה ובלט בתיאטרון הבולשוי ולקולנוע. עבודותיו הביאו פרסים רבים, אולם בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה וגילויי התנגדות לכך מצידו הוא היגר לארצות הברית שם הוא ממשיך בעיסוקו כבמאי. תיאטרון גשר זכה בו כבמאי למחזה הנוכחי.
אין ספק כי מדובר בעילוי בימתי ובמאי יוצא דופן בתפיסתו את העלילה. מה שאמור להיות חומר קשה ללעיסה ודי משעמם במובן מסויים, הפך בידיו לחווייה יוצאת דופן, עשירה באקטים מוזיקליים המוסיפים את ההומור, החיוך והגיחוך מהסיפור שהופך לביזארי יותר ויותר.
הנה טעימה מהחזרה הראשונה והקריאה המבויימת של המחזה כדי להבין במה מדובר בכלל בגזרת הקברט..
הקברט…
המחזה נפתח במעין סצנת קברט תוך לעג דו משמעותי להתרחשויות העתידות להתפרש בפני קהל הצופים, העלילה יוצאת ממתחם הבמה וגולשת גם בין שורות הקהל כמו גם התייצבות שחקנים בספוטים אחרים (עמדת תאורן, או גלרייה עילית), שימוש רב נעשה כאן בצילום וידאו חי והקרנתו על המסך שמאחורי השחקנים על הבמה באפקט צבע אדום המוסיף אווירה דרמטית.
בכלל כל הסיפור שדוסטויבסקי כתב נהפך כאן למסע גם פסיכולוגי, גם פילוסופי וגם ביזארי מוזיקלי הנע בין אווירת אוף ברודווי לרחובות סנט פטרסבורג. הדמויות עצמן שמופיעות בסיפור מקבלות עיצוב גרוטסקי המזכיר בקריצה את הדמויות המוטרפות של חנוך לוין, בעיצוב ובתלבושות.
כמובן שאינני גורע כהוא זה מכישרונם של השחקנים שעל הבמה, החל מגלעד קלטר בדמותו של קצין המשטרה החוקר את הרצח הכפול פורפירי פטרוביץ' שדי עושה לנו חוכא ואיטלולא מהעלילה הרצינית, עובר לאבי אזולאי הנהדר בדמותו של רסקולניקוב, עובר לאב השיכור מרמלדוב המגולם בידי אנטולי בליי, דמויות הנשים שבעלילה – נטע רוט בדמות סוניה, נטשה מנור בדמות קטרינה, סבטלנה דמידוב בדמות אמו של רסקולניקוב, לנה פרייפלד בדמות אחותו דוניה, פולינה פחומוב בדמות הזונה. ודמויות גברים נוספות המגולמות בידי השחקן ניקיטה גולדמן (עובד זר, צבעי, שוטר, עובר אורח, כומר) ויורי קצנצב בדמויות נוספות (עובר אורח, צופה, פקיד, שוטר).
מוזיקה היא חזות הקול והכל
בשלב מסויים אני מגיע לזווית המוזיקלית במחזה, מי שאחראי להלחנת קטעי מוזיקה במעברים וניהול ושיבוץ מוזיקלי הוא איגור גורסקי, סוג של גאון מוזיקלי שהחל את הקריירה כבר בגיל 4 כאשר התקבל כזאטוט ללימודי נגינה על פסנתר במכון המוזיקלי המיוחד על שם גנסין במוסקבה, זכה בפרסים ואף כתב מוזיקה לעשרות מחזות, סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע רבים
השימוש בצלילים ובמוזיקה הופך בידיו של הבמאי לכלי בו ניתן להמם את הקהל ולהוסיף דרמה אדירה. הקהל מרותק במשך מאה דקות תמימות לעלילה למרות שהוא יודע מהו הנרטיב ואת סופו. אין ספק שהמחזה בגרסתו הנוכחית הוא שיר הלל למולוצ'ניקוב.
לצד קטעי המוזיקה הדרמטיים והמתפרצים מעולמות הדאנס והטרייבל נעשה במהלך העלילה שימוש בכמה שירים, רובם מערביים, אמריקאים, שלכאורה אין קשר בינם לבין האווירה והמקום. כך גם עם פרקים מתוך יצירות קלאסיות גדולות מהחיים שאגע בהן בהמשך…
החל מהשיר – Don't Worry, Be Happy שכתב, הלחין וביצע הזמר והיוצר בובי מק'פרין בשנת 1988, שיר שזכה בפרס הגרמי באותה שנה (את בובי ראיתי על הבמה באמפי שוני בשנת 2015 יחד עם צ'יק קוריאה, אולם לצערי הוא לא ביצע את הלהיט הענקי..).
עובר לשיר של הצמד פול סיימון וארט גרפונקל – The Sounds of Silence שנכתב בידי פול סיימון בשנת 1964 ויש המייחסים אותו לרצח של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי
שני השירים הללו מהווים חיזוק לאווירה הכללית של הנרטיב באשר שניהם סובבים הן מסביב לרצח והן מסביב לעובדה שאף אחד בעצם לא יודע את זהות הרוצח והפרנויה אין לה על מה להתבסס…
הערות לסדר – הביצוע לשיר של סיימון וגרפונקל מעל בימת תיאטרון גשר זרק אותי שנתיים אחורה לאותו אולם כאשר המחזה המוזיקלי The Simon & Garfunkel Story עלה ממש על הבמה הזו בכיכובם של שחקני הווסט אנד הלונדוני. שלא לדבר על כך שלפני עשור בדיוק ארט גרפונקל, חצי הצמד המיתולוגי, הופיע כמה מאות מטרים דרומה מכאן באצטדיון בלומפילד היפואי וכמובן שביצע את השיר הזה. סתם מחשבות שרצו במוחי תוך כדי הצפייה במחזה והצלילים עוררו אותן…
את השיר של סיימון וגרפונקל מבצעת במהלך המחזה השחקנית נטע רוט. איתרע מזלנו ובמהלך מסיבת עיתונאים שהתקיימה בתיאטרון גשר לפני מספר ימים היא בצעה את השיר בלייב אל מול אנשי התקשורת שהגיעו, אז תיעדנו זאת..
הערה נוספת למתרחש בנשמתו של רסקולניקוב אנחנו מקבלים עם פס הקול של השיר Crack Of Doom מאת ההרכב הקרקסי קברטי – Tiger Lillies אשר ביקרו פה בישראל מספר פעמים במועדון בארבי במשכנו הישן לא רחוק מהתיאטרון, השיר עצמו הוא בעצם המנון ליום הדין אחרי הקרב האחרון, הארמגדון. וואו.
גם מקומם של הביטלס לא נעדר מההצגה כאשר השיר Let It Be נכנס באחת הסצנות המדגישות את משמעות הנאמר על משקל דומה לשירו של מקפרין בבחינת מה שיהיה יהיה… סוג של חשבון נפש פנימי של גיבור המחזה המתייסר עם נשמתו ומוסריותו
ליאונרד כהן המופתי משתבץ בתוך המחזה כאשר השיר האלמותי שלו "הללויה" מגיע כתרועה אמיתית, אבל אל מי ולמה? מי כאן מאמין בכח עליון… הטקסט מדוקלם ממש כמו שליאונרד משתמש בו, דיבור המקבל חיזוק מקהלתי, טפיחה על האגו של הגיבור המתייסר.
ואם כבר אזכרתי קודם לכן את הגדולים מכולם, הקלאסיקה המוזיקלית אז גם מקומו של ג'ורג' פרידריך היידן מצוי כאן עם פרק אחד מתוך יצירתו "המשיח" , תפילת ושירת המקהלה – הללויה הכנסייתי לתפארה!! הו כמה דרמה כאן, הו כמה ביזאר הרגע הזה על הבמה..
קטע מוזיקלי נוסף שמוסיף נופך של דרמטיות במהלך המחזה הוא היצירה של אלכסנדר סקריאבין, הקומפוזיטור הרוסי, ממנו שאב איגור גורסקי את התרגיל לפסנתר אופוס 8 או בשמו המלא – אטיוד ברה-דיאז מינור, אופ. 8 מס' 12. כמה דרמטי, כמה חשוך, כמה מגרד את הנפש של רסקולניקוב.
שיבוץ נוסף, רומנטי ומאוד מסקרן עשה כאן איגור גורסקי כאשר לקח את היצירה\שיר Autumn Leaves מאת ג'וסף קוסמה בגרסה האנגלית מאת ג'וני מרסר שמבוסס על שיר צרפתי בשם "Les Feuilles mortes" שפירושו בעברית העלים המתים כדי להוסיף לנו קצת דרמטיות של מוות ואובדן בנימה רומנטית מה על רקע קרקסי שכזה.
אין ספק כי פס הקול ששובץ לאורכה של ההצגה הוא אחד הגורמים שעושים את המחזה לדרמה לא רק בקטע המילולי אלא גם בבחינת האווירה שעוטפת את כל החבילה. עבודה של גאון, אין ספק.
בסופו של עניין אני חושב שהמחזה הזה הוא דבר פנטסטי לאוהבי התיאטרון, שווה להיצמד למושב באולם נגה שבתיאטרון גשר ביפו למשך מאה דקות ולחוות את הפרשנות הזו לספר הכבד, לכו, סעו, טוסו, רוצו לראות, כאן יש תאריכים וכרטיסים
בתום ההצגה, סטנדינג אוביישן ממושך ומכובד ביותר
