רוקפור באופרה

הקונצרט של להקת רוקפור עם תזמורת הקאמרטה בניהולו המוזיקלי של שלומי שבן עורר ציפיות גבוהות. מפגש בין אחת מלהקות הרוק המוערכות בישראל לבין תזמורת קאמרית מקצועית הוא הבטחה לחוויה מוזיקלית בלתי נשכחת. עם זאת, התוצאה הייתה לא תמיד אחידה, ולעיתים, עודף התזמור האפיל על הקסם הפשוט והכנה של רוקפור.

רוקפור תמיד הייתה להקה שנשענה על הרמוניה לא רק מוזיקלית, אלא גם אישית – שילוב של כישרון יוצא דופן, חזון אמנותי עמוק ומערכת יחסים מורכבת בין חברי ההרכב. הקונצרט המשותף עם תזמורת הקאמרטה, בניהולו המוזיקלי של שלומי שבן, היה לא רק אירוע מוזיקלי שאפתני, אלא גם מסע רגשי שבו הצליל הפסיכדלי של הלהקה והעבר המוזיקלי שלה עברו עיבוד מחדש, תרתי משמע.

שילוב בין רוק לתזמורת אינו חדש. הלהקה הבריטית The Nice, תחת שרביטו של קית' אמרסון, הייתה חלוצה בתחום עם עיבודים רוקיים ליצירות קלאסיות כבר בשנות ה-60. המודי בלוז יצרו את Days of Future Passed עם תזמורת, והפכו אותו לאלבום מופת שמראה איך רוק תזמורתי יכול להדהד רגשית. פרנק זאפה, באמנותו הפרובוקטיבית, התיך רוק ותזמור ביצירות כמו The Yellow Shark, ובמקרה של Deep Purple, האלבום Concerto for Group and Orchestra יצר רגעים זכורים, אך גם הביא ביקורות על חוסר איזון בין הלהקה לתזמורת.

במקרים הללו, המפתח להצלחה היה שילוב מדוד שבו התזמורת מעשירה את חוויית הרוק, ולא משתלטת עליה.

רוקפור, עם הצליל הפסיכדלי והמדויק שלה, מצטיינת בביצועים מלאי רגש ודיוק מוזיקלי. הלהקה, בכל שנותיה ידעה להביא שינויי אקורדים קסומים ובלתי צפויים, סולמות פנטטוניים ומעברים מהירים בין מינור למאז'ור שנעשו ונכתבו ביד אומן. להיטים כמו "חור בלבנה" ו-"הכעס" נושאים מטען רגשי חזק שבכוחו לעמוד בפני עצמו. אך במופע זה, תחת הניהול המוזיקלי של שלומי שבן, ניכר היה שהתזמורת לא תמיד תמכה או העצימה את השירים – אלא לעיתים כפתה עליהם פרשנות מורכבת מדי, המתח התזמורתי שנבנה היה אמנם מרשים מבחינה טכנית, אך האפיל על הפשטות והאותנטיות של הלחן המקורי. תוספת כלי המיתר הוסיפה דרמה, אך גם חרגה לעיתים מגבולות מה שרוקפור משדרת.

שלומי שבן, כאמן ומעבד מוכשר, ידע ליצור רגעים עוצרי נשימה. הוא ניצח על המופע באלגנטיות ובשליטה מוחלטת, אך לעיתים נדמה היה שנטייתו הטבעית למורכבות ולתחכום פגעה בתמצית הפשוטה של השירים. (הדברים אמורים גם בתפקידו כמעבד ומנהל מוסיקלי וגם בקטע שבו הצטרף ללהקה בנגינת פסנתר).

שבן הוא לא רק מוזיקאי, אלא גם פרשן שמביא את האישיות שלו לכל יצירה שהוא נוגע בה. התוצאה הייתה חוויית האזנה שדרשה מהקהל מאמץ רב לעיתים, עם עיבודים שהיו כמעט גדולים מדי על החומרים המקוריים של רוקפור.

המופע של רוקפור והקאמרטה היה שאפתני ומרהיב, אך גם הציף את המורכבות שבשילוב עולמות מוזיקליים כה שונים. לעיתים הוא הוכיח כיצד תזמור יכול להעצים יצירה, ולעיתים הראה איך אפשר ללכת רחוק מדי.

אלמנט חשוב שהפך את המופע לחוויה רב-חושית היה מופע הווידאו-ארט שהוקרן ברקע. הוויזואליה שילבה אלמנטים פסיכדליים, רטרוספקטיביים ומופשטים, שהתכתבו באופן מושלם עם הצלילים של רוקפור ועם העיבודים התזמורתיים של שלומי שבן.

המופע היה מעין "מכונת זמן" מוזיקלית עבור הקהל, שחזר לשירים הגדולים של הלהקה בעיבודים חדשים. עם זאת, בעוד שביצועים כמו "מכונת הזמן" הצליחו להדגיש את העוצמה הרגשית של רוקפור, לעיתים נדמה היה שעודף התזמור פוגע בפשטות הכובשת של המנגינות.

לדוגמה, ב"הכעס"*, השיר שבמקור נשמע כמו זעקה כנה וכואבת, כלי הנשיפה הכבדים והתוספת המלודית יצרו ריחוק מסוים. זו לא הייתה "הכעס" של רוקפור – זו הייתה גרסה אחרת, שונה מדי.

הווידאו-ארט התעלה מעל קלישאות של צבעים מתחלפים או תבניות חוזרות, ובמקום זאת שימש ככלי נרטיבי, ממש כמו נגינה נוספת במופע. למשל, ב"חור בלבנה", הווידאו הציג אווירה מסתורית עם אלומות אור שנראו כאילו הן מתכתבות עם המילים המלנכוליות והמתח הרגשי של השיר. ב"מכונת הזמן" הוויזואליה הייתה מסע בין עולמות – עם דימויים של שעונים שבורים, גרמי שמיים נעים, וצלליות שהוסיפו מימד פילוסופי לשיר.

בעוד שהווידאו-ארט היה מוקפד ומדויק, נושא הסאונד היה לעיתים נקודת התורפה של המופע. האולם המפואר שבו התקיים הקונצרט לא תמיד סיפק את האקוסטיקה האופטימלית עבור שילוב מורכב של תזמורת ורוק.

ראשית, הסאונד של התופים שהיה אמור לספק קצב ברור ודומיננטי, נבלע לעיתים קרובות במרקם העשיר של כלי המיתר והנשיפה. שירים כמו "הכעס", שבמקור מתאפיין באנרגיה מתפרצת ובקצב נחרץ, איבדו מעט מהעוצמה שלהם בשל היעדר נוכחות ברורה של התופים במיקס.

שנית, הסאונד של התזמורת לא תמיד היה מאוזן. כלי המיתר והכלים הגבוהים בלטו יותר מדי, בעוד שכלי הנשיפה הנמוכים והקונטרבס כמעט שלא נשמעו בחלקים מסוימים. השיר "חור בלבנה", שהיה אמור להישען על בנייה איטית של מתח מוסיקלי, סבל מאובדן של הרמוניות עדינות בגלל בעיות במיקס.

ויחד עם זאת, רוקפור נותרו נאמנים לאותנטיות שלהם, המופע היה חווייתי, אך הוא גם היה תזכורת לכך שלא כל שיר נועד להתעטר בעיבוד תזמורתי כבד. זהו רגע שייזכר בעיקר כניסוי מעניין בתולדות המוזיקה הישראלית – כזה שמציב שאלות על הגבולות בין עושר מוזיקלי לעודפות.

לצד העיבודים המוזיקליים המרשימים, מופע משותף כמו זה בין רוקפור לקאמרטה אינו רק על צלילים – הוא גם על האנרגיה האנושית שמועברת בין חברי הלהקה והקהל. כאן, דווקא במופע כה שאפתני ומורכב, ניכר היה שמשהו חסר באינטראקציה בין חברי רוקפור עצמם, ובעיקר בין הסולן אלי לולאי לגיטריסט ברוך בן יצחק.

לאורך השנים, סיפור חזרתו של לולאי ללהקה לאחר פרישתו עורר עניין רב בקרב המעריצים, במיוחד על רקע הדינמיקה האישית המורכבת שדווחה בינו לבין בן יצחק. למרות הניסיון להציג חזית אחידה, המופע הזה חשף לרגעים מסוימים שהמשקעים בין השניים עדיין קיימים.

לא הייתה כמעט תקשורת ישירה בין לולאי ובן יצחק על הבמה – לא מבטים, לא חילופי חיוכים, ובוודאי לא את אותה כימיה טבעית שמצופה מחברי להקה שיצרו יחד מוזיקה כה אינטימית ומשמעותית. אפילו ברגעים שבהם הקהל ציפה לרגעי שיתוף פעולה משמעותיים – כמו בקטעי הגיטרה והקול המהדהדים ב"חור בלבנה "או "האיש שראה הכל" האינטראקציה הייתה כמעט בלתי מורגשת.

הקהל אמנם לא נותר אדיש למוזיקה, ובשלבים האחרונים של המופע הוא נעמד על רגליו ורקד, אך נדמה שהיה חסר אותו חיבור ריגשי שחיוני במופעים מהסוג הזה. כשהלהקה לא מצליחה להקרין אחידות וגיבוש, גם החוויה של הקהל נפגעת. השירים של רוקפור, המלאים רגש וחיים, דורשים את אותה אינטימיות בין מבצעי המוזיקה כדי לעבור בצורה אמיתית ומלאה.

ייתכן שהלהקה בחרה לתת למוזיקה לדבר במקום ליחסים האישיים. ייתכן שהם ניסו להפריד בין העבר ובין ההווה על הבמה. אך כאשר מדובר בלהקה עם היסטוריה עשירה כמו רוקפור, הקסם האמיתי לא טמון רק בשירים עצמם אלא גם בסיפור שמאחוריהם – ובכימיה האנושית שמלווה אותם.

צריך לזכור שהסיפור של רוקפור הוא לא רק על מוזיקה מצוינת, אלא גם על האנשים שמאחוריה. אלי לולאי ובן יצחק הם הלב והנשמה של רוקפור. מערכת היחסים ביניהם, שסבלה משברים לא קטנים במהלך השנים, היא כמו מראה של המוזיקה שהם יוצרים – תערובת של מתחים, פיוס, ויופי.

במופע, התזמורת של שלומי שבן הדגישה את הפערים הללו. למשל, ב"האיש שראה הכל" העיבוד התזמורתי יצר ניגוד ברור בין הקול העדין של לולאי לכלים הכבדים. כאילו התזמורת עצמה משמשת כמשל למורכבות שבלב היצירה של רוקפור: האם זהו מאבק? פיוס? או אולי שילוב של שניהם?

מבחינתי, גיבור הערב היה דווקא הבאסיסט, מארק לזר, האיש הצנוע והנחבא לכלים שתמיד התבלט ביכולתו הייחודית להניע את המוזיקה של רוקפור קדימה, עם שילוב מדויק בין טכניקה ורגש. בניגוד לגישה המסורתית שבה הבס נתפס כ"צנוע" וממוקד בליווי, לזר מביא לבמה נוכחות דומיננטית ומלאת חיים. במופע הזה, על רקע התזמורת המפוארת של הקאמרטה, נגינתו בלטה אף יותר – כקול המאזן בין ההמולה התזמורתית לבין הפשטות המוזיקלית שמאפיינת את רוקפור. הבס של לזר, הקווים המוזיקליים שלו יצרו לא רק בסיס הרמוני אלא גם גשר שהחזיק את המבנים המורכבים של העיבודים התזמורתיים.

בעוד התזמורת לעיתים האפילה על הלהקה מבחינת עושר צלילי, הבס של לזר היה אותו קול מתמיד שמצליח לנהל "שיחה" עם הכלים הקלאסיים. בדומה לג'ק ברוס בלהקת Cream או ג'ון פול ג'ונס בלד זפלין, לזר הוא לא רק נגן ליווי – הוא משתתף פעיל ביצירת הקסם המוזיקלי.

לזר לא רק עיגן את הערב הזה מבחינה מוזיקלית, אלא גם הראה כיצד וירטואוזיות אמיתית היא לא רק טכניקה מופלאה – אלא גם שירות נאמן למוזיקה ולתחושת הקבוצה. במפגש המורכב הזה בין עולמות שונים, לזר היה העוגן, המדריך והלב הפועם של רוקפור.

עבור מי שעוקב אחר הלהקה לאורך השנים, המופע היה גם הזדמנות לחוות מחדש את הגאונות של הלהקה הזו ובסופו של דבר, מדובר היה בערב של תעוזה אמנותית – ערב שבו רוקפור ושלומי שבן הצליחו לטוות חוויה חדשה, מרתקת ושונה.