בחוץ, בפתח המוזיאון, מחאת אלפים וזעקת משפחות החטופים. החורף מתקרב ו – 101 אחים ואחיות נמקים מעל לשנה במנהרות החמאס. ובפנים, שלל רב של ידוענים במיטב מחלצותיהם משתתפים בערב ההשקה החד-פעמי לאלבומה החדש של מירי מסיקה על פי טקסטים של אסי דיין.
גילוי נאות, מעולם לא נמניתי על מעריציה של מסיקה, אמת, יש לה קול אדיר והיא פרפורמרית מהמעלה הראשונה, אך משהו בהתנהלות ובהתנהגות של "דיווה", עם כל המניירות, והמלודרמטיות המנופחת והמוגזמת, האפילה על הכישרון האדיר של הזמרת.
האלבום החדש, "שלך, אסי", ובמיוחד ההופעה שנכחתי בה אמש מציבים את מסיקה במקום אחר לגמרי – בוגר, בשל, ללא גימיקים ושטיקים, זמרת אדירה עם מנעד מטורף שמביאה לעולם ולאולם את עצמה נטו. (או כפי שהיטיבה לתאר זאת, לאה, אשתי שתחייה: "מסיקה נהפכה ל"שלמה ארצי" של הזמרות הישראליות".
מה שהפעים אותי אמש, זו העובדה שמירי מסיקה עברה טרנספורמציה מרתקת. הדמות הציבורית שהתרגלנו אליה – דיווה חייכנית, מתקתקה, לפעמים אפילו כזו שמרגישה כאילו היא מנסה להתרצות לכולם – התחלפה במישהי אחרת לחלוטין. על הבמה נעמדה יוצרת אמיתית, בועטת, כזו שלא מפחדת להיכנס לשדות הרגש הכי קשים, הכי כואבים, ולהתמודד עם כל מה שבא.
הבחירה של מסיקה להקדיש אלבום ומופע לדמותו המורכבת של אסי דיין אינה רק צעד אמנותי – היא הצהרה. היא צללה לעומקים שהיו רחוקים כל כך מהמיינסטרים הנעים של העבר שלה. המוזיקה, העיבודים, ובעיקר הפרשנות שלה לטקסטים הפכו אותה ליוצרת שלא רק מבצעת – אלא גם אומרת משהו. היא כבר לא מחפשת להתחבב על הקהל; היא מושכת אותו אליה, בדיוק כפי שהיא, בלי פילטרים ובלי סכרין.
בערב הזה היא הוכיחה שהיא מסוגלת לקחת כאב, אשפוזים, ודמות שבורה כמו אסי דיין – ולהפוך אותם לאמנות שמדברת בקול צלול. הציניות התחלפה באותנטיות, הקול החלקלק בקול מלא סדקים שמרגיש אמיתי עד כאב. מסיקה, כך נראה, לא רק התבגרה – היא התחדדה. זה כבר לא מופע של "בואו נשיר ונרקוד" אלא הצהרה ברורה: אני כאן כדי ליצור, לא כדי לרצות.
וכל זה לא נכתב רק בגלל המוסיקה (שתיכף ניגע בה בהרחבה), אמש, מסיקה התגלתה במלא הדרה, פרפורמרית מדהימה, ספונטנית, שהרשתה לעצמה לחרוג מהתכנון והבימוי המקורי, ובהמון חן, הומור, סרקזם עצמי וישירות בלתי אמצעית עם הקהל הביאה את עצמה, את אישיותה, אומנותה ואת פנימיותה נטו! וכאמור, מסיקה, בלי כל השטיקים, היא הכי הכי שיש (ולא רק בקנה המידה הישראלי).
ועל כך יש להוסיף חבורת נגנים מעולה (בראשותו של מאסטרו ערן מיטלמן האגדי, והצ'לנית המדהימה, יעל שפירא) והקרנת וידאו ארט לכל אורך המופע שהזכיר קונצרטים של להקות רוק מתקדם כפורקיופיין טרי, מאריליון או אפילו פינק פלויד- וידאו ארט אפל, קלסטופובי שהיטיב לתאר את העולם הפנימי והנפש המיוסרת של אסי דיין.
והמופע הזה, כמה סימבולי, התקיים כשבחוץ בני משפחות החטופים זעקו: "לשחרר אותם עכשיו", ודובר צה"ל התיר לפרסום את שמם של עוד חללים – האלבום והמופע הזה היו אמורים לצאת ב-8 באוקטובר בשנה שעברה, אך הטבח והחטיפה הכניסו את כל הפרוייקט להקפאה עמוקה עד אמש (כמה נורא שהחטופים עדיין בעזה).
מסיקה בחרה לוותר על המתקתקות ושירי האהבה לטובת התעמקות בטקסטים, ובעיקר בדוא"לים שכתב לה אסי דיין (ולנשים אחרות איתן ניהל רומנים במוחו הקודח והמיוסר), אותו הכירה בפסטיבל הסרטים בפאריז.
והתוצאה, היא לא פחות ממהממת, ושוב, לא רק בגלל המוסיקה, אלא בעיקר בגלל העובדה שלראשונה בקריירה הענפה שלה, מסיקה הפסיקה לנסות להתחבב ולהתחנף לטעם הקהל (גם במחיר של הפסד כספי), הפסיקה לנסות להיות ה"מאמי" הלאומית ולנסות, בדרכים די אובססיביות ומלוות, לעיתים בדמעות תנין, לרגש בכוח – מסיקה חזרה להיות פשוט זמרת חסרת פשרות, לעשות מה שהכי טבעי לה, עם הפקה בועטת ובלתי מתחשבת "בטעם הקהל". ולהתעלות לרמות היצירה הכי גבוהות שיש.
ואת כל האמור הצליחה מסיקה להעביר לקהל (האוהד) במופע שהתקיים אמש במוזיאון תל אביב. מופע שאותו ניתן להגדיר כחוויה אומנותית מרגשת, שמהווה חיבור בין עולמות המוזיקה, המילים והוויזואליה. מירי מסיקה, שעמדה במרכז הבמה, הובילה את הערב בחום, בנוכחות סוחפת ובקולה הייחודי, כשהיא חולקת עם הקהל את סיפור הקשר המיוחד שלה עם היוצר אסי דיין ז"ל. הטקסטים האישיים של דיין, שעובדו לשירים, קיבלו חיים חדשים דרך הלחנים והעיבודים המוזיקליים.
המופע שולב, כאמור, בווידאו ארט אמנותי, ששימש כרקע ויזואלי נוגע ללב והחיה את עולמו של דיין. הצופים נחשפו לקטעי ארכיון, צילומים אישיים וטקסטים מוקראים, אשר העמיקו את ההבנה והתחושה האישית של האמנות שלו. השימוש בווידאו לא היה רק עיטור אסתטי אלא אמצעי לחבר בין העבר להווה, ובין עולמו הפנימי של דיין לנקודת המבט של מסיקה כמבצעת.
המוזיקה במופע הצליחה להלך על הקו הדק שבין אינטימיות לפאתוס. היא לא רק מלווה את הטקסטים, אלא מרחיבה אותם ומשווה להם מימד רגשי נוסף. שימוש בכלים כמו צ'לו, פסנתר וגיטרות אקוסטיות לצד עיבודים אלקטרוניים קלים יוצרים חוויה שמחברת בין קלאסי למודרני. המוזיקה הוכיחה את עצמה כאינטימית ועוצמתית כאחד. מירי הצליחה להדגיש את הטקסטים של דיין דרך לחנים מעודנים ורגישים. בין השירים בלטו דואטים מרגשים, כמו זה עם אלון עדר בשיר "אבל אהבה". הלחנים של דודו טסה וקרן פלס, יחד עם עיבודים של ניר מימון, העניקו נופך עשיר ועמוק לשירים, תוך שמירה על נאמנות לאווירה הייחודית של הטקסטים. , המופע היווה מחווה לא רק לאסי דיין כאמן אלא גם לתפקיד של אומנות בחיבורים אנושיים ובחיפוש אחר משמעות. זהו ערב שאיזן בין נוסטלגיה, אמנות ורגש בצורה שנגעה בכל צופה בקהל.
אחד הרגעים החזקים בערב היה כאשר מסיקה סיפרה על הטקסטים של דיין שנכתבו מתוך בדידות גדולה, בזמן שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. היא לא הסתירה את הכאב שבסיפור, ולא ניסתה ליפות את המציאות הקשה שדיין עבר. להפך – היא התמקדה ביכולת המדהימה שלו להפוך כאב ליצירה, בדידות להשראה ואפילו את המוות למקור לחיים אמנותיים. השירים שדיברו על התקופה הזו הושרו ברוך ובכאב, והעיבודים המוזיקליים רק העמיקו את החיבור הרגשי של הקהל.
שיאו של הערב, מבחינתי, היה הביצוע המשותף של מסיקה עם דוד טסה שהלחין את "שלא ניפול למעלה" המזרחי-אלקטרוני, השיר מדבר על התמודדות עם כישלונות והיכולת להמשיך הלאה, כשעיבוד עשיר של כלי מיתר ותופים משווה לו תחושת התעלות.שהעביר את מסיקה לעולמות שטרם חוותה ושמציבים אותה במעמד של זמרות רוק מתקדם כאנני האסלם, קייט בוש ומלודי גארדוט. וכמובן השיר, "אחת בלילה" שיר שזכה לתשומת לב מיוחדת בזכות הלחן המרגש של אלנתן שלום והביצוע מלא הכמיהה של מסיקה. הטקסט, שמדבר על רגעי בדידות ואינטימיות, מתמזג בצורה נפלאה עם עיבוד עדין שמותיר מקום לקולה של מירי לבלוט.
פחות אהבתי את החיבור על הבמה עם אלון עדר שביצע עם מסיקה את "המוות אינו בנוי לקראתי 2"), ואת "אבל אהבה" (הפערים בין היכולות הקולית הפנומנאלית של מסיקה לבין הבינוניות הווקאלית של עדר גדולים מדי לטעמי וטוב היה אם עדר היה מסתפק בתפקידו כמלחין)
רגע מרגש במיוחד הייתה בהופעת הוידאו ארט של בכירת שחקניות הקולנוע הישראלי, גילה אלמגור, כוכבת "החיים על אגפא" של דיין בשיר "בראשית". אלמגור יחד עם קטע מוקלט של אסי דיין עצמו. השיר, הנסוב סביב רגעי התחלות ותובנות, משלב צלילים נוסטלגיים עם תחושת חיבור לעבר.
כמו דיין עצמו, שגם ברגעיו הקשים הצליח למצוא קרן אור של הומור, כך גם מסיקה שילבה רגעים קלילים במופע. היא שיתפה אנקדוטות מצחיקות על תהליך העבודה על האלבום ועל פגישותיה עם דיין, וסיפרה כיצד היה מצליח "לשבור" אותה ברגעים רציניים עם משפט מפתיע או תובנה משעשעת. הקהל, שהיה שקוע ברגש, צחק יחד איתה כשהיא זרקה הערה שנונה או סיפרה על אירועים קטנים ומלאי חיים שקשורים בפרויקט. המופע הזה היה לא רק מחווה לאסי דיין, אלא גם מסע אל תוך עומקם של רגשות אנושיים. מסיקה הצליחה לגעת בכל נים ונים, ולצאת מהערב הזה עם תחושת הכרת תודה עמוקה על ההזדמנות לשוב ולפגוש את רוחו של דיין דרך המוזיקה, המילים וההומור שלה.
מהרגע שבו פתחה את המופע, מסיקה שידרה אותנטיות מוחלטת. היא עמדה על הבמה חשופה ומלאת כנות, כשכל שיר שהיא שרה היה עמוק ומחובר לסיפוריו האישיים של דיין. הקהל יכול היה לחוש ברגש החי שהיא הביאה אל הבמה – בין אם זה בצלילים השקטים של השירים המינוריים ובין אם זה ברגעים שבהם היא צחקה על עצמה, על החיים ועל כל מה שביניהם. מסיקה הצליחה לרקוד על הקו הדק שבין הכאב להומור, וממש ריתקה את הקהל בזכות הכריזמה הטבעית שלה.
המופע של מירי מסיקה, "שלך, אסי", הצליח לייצר ערב נדיר בעוצמתו הרגשית, כשהוא נע על התפר שבין צחוק לדמע, בין אור לחושך. מסיקה עלתה לבמה כשהיא מלאה באנרגיה חמה ומשדרת אהבה גדולה למילים ולחומרים של אסי דיין, אך גם מביאה את עצמה, עם הומור חד ומדויק, כזה שמקליל רגעים כבדים ומאפשר לקהל לנשום בתוך המערבולת הרגשית.
כמה רגעים מתוך המופע, תיעוד וידאו לאה אבישר
