ההצגה "מייקל" יכולה בהחלט להיחשב ל"The Rocky Horror Show" הישראלית, קהל נאמן שמגיע מוכן לכל הופעה, מכיר בעל פה כל אות בטקסט, כל תנועה של השחקנים, כל תו בשירים ומביא (כיאה לאזכרה ישראלית טיפוסית) גם מבחר של מיני מזון, חטיפים, פירות וירקות, סנדוויצ'ים (ואפילו עוגיות מעשה בית שנשרפו, לא עלינו בתנור). אמנם לא מדובר במחזמר או מופע מוזיקלי אולם את העיטור ופס הקול להצגה כתב והלחין נדב הולנדר.
"מייקל" הוא יותר ממופע, הוא תופעה, ראי של החברה הישראלית שמעמידה את האמת ישר בפרצוף, באופן שרק חנוך לווין היה מסוגל לעשות, באופן גרוטסקי, עקיף, עם המון סאב-טקסט אך אמת שבועטת (במיוחד בימים אלה) ישר בביצים !.
למעטים שלא יודעים, לא שמעו ולא ראו, ההצגה מתמקדת בטקס האזכרה לזכרו של מייקל, ילד ישראלי טיפוסי, שאינו באמת רלוונטי לעלילת המופע, ופותחת חלון רחב למערכות היחסים בתוך משפחה ישראלית מהמעמד הבינוני. מאבקי הכוחות, הפערים הבין-דוריים, הנובורישיות והשאיפה האינסופית להעמדת פנים המלווה בפסי אודו – אינטלקטואליות המגיעה לידי אבסורד. אך בעיקר "מייקל" מהווה פולחן של קידוש השכול הישראלי – המוות שמהווה גושפנקא נואשת להוכחה "שיש חיים", לתת משמעויות למקומות של ריקנות ורדידות. של "שירה", "אומנות" ומילים ריקות מתוכן שבאות למלא את המקום של מחויבות ואהבת חינם… (כבר אמרנו חנוך לוין ?)
אחרי למעלה מעשור של אולמות מפוצצים, "מייקל נהפכה בימים אלה של מלחמה לעוד יותר רלוונטית. למרות שאיש (כולל כותבי המחזה ושחקניו) לא יודע באמת באילה נסיבות הלך הילד לעולמו. בימים האלה שלאחר השבעה באוקטובר יש משמעות כמעט בלתי נתפסת להצגה, שמקבלת פתאום זווית אקטואלית כואבת, עובדה שהצריכה המון אומץ לב מצד המפיקים והשחקנים (אומץ שראוי להערכה אדירה).
אמנם המופע מוגדר במופע נונסנס, בסגנון "מונטי פייתון", ובחלק גדול מהזמן נראה כאילו שהמשתתפים מאלתרים את הטקסטים, במיוחד שכל הדמויות אמינות באופן מדויק ומעורר השראה. אך בסופו של יום הדיאלוגים המופרכים הם בעצם מונולוג אחד המבטא בדידות, חוסר הגשמה, חלומות שבורים ואי יכולת לצאת ממעגלי הבינוניות. כולם מאוכזבים, כולם בודדים, ובאופן קסום צוות השחקנים מצליח כל פעם מחדש לגרור את הקהל בצוות לאווירה הזו של משפחה גדולה שמתכנסת לאירוע טראומטי אך במקום לחוות את ה"ביחד" חווה את הפילוג, הניכור, האגואיזם (כפי שאומר דובי, הדמות המרכזית במחזה: "משפחה לא בוחרים") והאינטרסנטיות וכל זאת מסביב לדמותו של "מייקל" וזאת מכיוון ש… מייקל פשוט לא קיים וקל להתרפק על משהו שנהפך מפרסונה ל"מושג" והופך לאובייקט פולחני שתמונתו מתנוססת על הקיר ובזה אחר זה עולים שלאת דברים לזכרו.
לפני מספר שנים הכריזו השחקנים על מופעי הסיום של "מייקל" גייסו לצידם כוכבים כאסי כהן, ליאת הרלב , תום יער, מוני מושונוב, ועלמה זק, שורה של מופעי פרידה שנמכרו כלחמניות טריות… הקהל צחק, שר, רקד, ובכה (לא על מייקל אלא על סיום אחד הפרקים המפוארים בתרבות הישראלית). אז אמרו…
והנה מייקל חזר, במלוא הדרו, אומנם ללא ה"אורחים" על השמות הגדולים, ובמתכונת הרבה יותר מצומצמת (עם תוספת של פרק שירה בציבור, מוצלח במיוחד ומפתיע), אל עובדה זו היא רק לטובה מאחר שהיא החזירה א ההצגה למתכונת המקורית ולייעוד שלו היא נכתבה – סאטירה ולא "בידור".
והדמויות רק משתבחות עם השנים – רבקה (הילה גולדנברג המעולה ) האם השכולה והדומיננטית שחייה מסתובבים סביב פולחן האזכרה השנתית, יסמינוש (מיטל רז המעולה), בתור האחות שחיה תחת הצל של אחיה המת עם אמא דומיננטית ושתלטנית, אחיה של רבקה, דובי (אבי דנגור שעושה את תפקיד חייו) שגר כטפיל אצל אחותו ותקוע אי שם בשנות ה 70, פלג, השכן. חבר של יסמינוש, נער מוסיקלי מלא הורמונים (נדב הולנדר שגם כתב את המוסיקה הנפלאה ומתגלה כל פעם מחדש כקלידן וגיטריסט פאנק מוכשר) והדודה של רבקה ומייקל, טוטה (נטליה פאוסט), שהייתה בנעוריה אלופת התעמלות אומנותית בימיו של שאוצ'סקו ברומניה ועדין לא הפנימה את המציאות של גילה המתקדם. ואגב, נטליה, שבמתכונת של ה"מופע הגדול" נדחקה קצת הצידה, התעוררה לחיים ומגלמת בהצגה שצפיתי בה אתמול דמות ססגונית במשחק וירטואוזי שהתעלה לרמות עצומות.
כמי שצפה ב"מייקל " למעלה מעשר פעמים – הילה גולדנברג היא מסוג השחקניות הייחודיות שצמחו בעולם התיאטרון, שחקנית שבכל פעם מוסיפה עוד שכבה לדמות אותה היא מגלמת, וירטואוזית אמיתית שיודעת לג'נגל בעולם המורכב של הטקסט וההבעה.
מיטל רז, מופלאה כרגיל עם שילוב מטורף של יכולות גופניות בריקוד ופנטומימה עם משחק אופי מרגש. וכמובן, אבי דנגור… שהוא תמיד אבי דנגור.
אמת, על "מייקל" נכתבו עשרות ביקורות והיא סוקרה אין סוף פעמים – אבל, העיתוי של העלאת ההצגה בזמן הנוכחי הוא בעל חשיבות בלתי נתפסת – במקור הלכנו לראות הצגה על מנת להנות מקורטוב של אסקפיזם לאחר 110 ימי מילואים, במציאות קיבלנו מופע שמעוררת המון חומר למחשבה ואמת מאד כואבת של מי באמת אנחנו כחברה ובאיזו מציאות אנחנו באמת חיים.
על הקאלט
יש להצגה בלוג חברתי – כאן
בשנת 2018 ההצגה עובדה לסדרת הטלוויזיה "מייקל" שעלתה ב-8 בספטמבר 2018 בערוץ . yes Comedy]
בשנת 2021 עלתה העונה השנייה של הסדרה.
הנה הצצה למספר פרקים
