הקולוסיאום, למכורים בלבד

שני דברים יש לי לומר לכם, הראשון הנו העובדה שלמרות שבבית נעורי נגנו בפסנתר עם ארבע ידיים מתוך חוברות תווים של מוזיקה קלאסית, הכרתי בימי חיי בסך הכל שלוש סוויטות מוזיקליות – סוויטת וולנטיין של קולוסיאום, סוויטת ג'מיני של ג'ון לורד ודיפ פרפל וסוויטת יום העצמאות של יוסי בבליקי. הדבר השני שאני רוצה לומר לכם הנה העובדה כי אמש נגענו בדיוק בנקודה הזו של מגע הכוכבים האמיתי, חמישים שנות המתנה כדי לראות ולשמוע במועדון בארבי בתל אביב את השמות החשובים שהביאו את הבשורות האמיתיות כבר אז בשלהי שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ולמרות כל דרך החתחתים הארוכה המשיכו הלאה עד עתה. החיבור שלי לקולוסיאום הגיע בעקבות האלבום המופתי – Valentyne Suite אשר קפץ מולי כל אימת שדפדפתי בארגזי התקליטים אז בשנות השבעים, בחנויות שסבבו את כיכר מסריק, באלחוט המיתולוגית ובכלל, יום אחד החלטתי להאזין לו ונשבתי.

כן, המופע של להקת קולוסיאום אמש במועדון בארבי בהפקת יילו בריק ועוד אנשים מאוד טובים הייתה אירוע שאי אפשר יהיה לשכוח, זה יותר ממגע של קסם, זה נגיעה חדה ומדוייקת בחלומות של נער בן 14 וקצת שמאזין לאלבומי הוויניל של הרוק המתקדם המגיעים מבריטניה הגדולה, שלומד כי מעבר ליה יה יה של חיפושיות הקצב ישנן להקות שנגניהן למדו קצת על מוזיקה מהיסודות והצליחו ליצור פיוז'ן מדהים המשלב שלל סגנונות לכדי דבר אחד.

להקת קולוסיאום הוקמה בשנת 1968 בידי המתופף ג'ון הייזמן יחד עם נגנים שקודם לכן נגנו במסגרת הבלוזברייקרז של ג'ון מאייל ובהמשך התחלפו עם נגנים נוספים והחלו פשוט ליצור מוזיקה טובה עם שני אלבומים ממש מיתולוגיים שיצאו בשנת 1969 – Those Who Are About to Die Salute You ו- Valentyne Suite. שנה לאחר מכן הפציע אלבום נוסף בשם Daughter of Time אשר יצא אחרי חילופי נגנים וכניסתם של הזמר המצויין שכיום הוא בן 83, כריס פארלוו (אקס תרנגול אטומי), הגיטריסט המעולה שכיום בן 73 וממש חגג את יום הולדתו ערב קודם לכן, דייב "קלם" קלמפסון (שלאחר מכן הצטרף ללהקת האמבל פיא במקום פיטר פרמפטון ), נגן הבס והווקליסט מארק קלארק, אף הוא בן 73 כיום (שאף ניגן בהרכבים מאונטיין ואוריה היפ), שלושת המוזיקאים הללו הלכו ובאו וכיום בהרכב המתחדש אשר התאחד בשנת 2019 הם עמודי התווך המשמרים את הגחלת לצד המתופף מלקולם מורטימור שבעברו ניגן לצידו של ארתור אש, איאן דורי, היה חבר בלהקת ג'נטל ג'ייאנט והקלידן המצויין ניק סיד שיצר לא מעט יצירות המשלבות רוק וג'אז ונגן כלי הנשיפה קים נישיקאוורה שהפליא בסקסופון והקלרינט.

כמובן שלדור המייסדים המיתולוגי שמורה גם הערצה לאלבום החי הראשון שלהם משנת 1971 – Colosseum Live אשר הוקלט במהלך שתי הופעות, האחת במנצ'סטר והשניה בברייטון ומיד לאחריו ההרכב התפרק וחזר שוב רק אחרי יותר משני עשורים – Colosseum Live

כפי שציינתי ההרכב במהלך חמישים ויותר השנים חווה עליות ומורדות, פירוקים ואיחודים עד ההרכב הנוכחי המתחזק את עצמו בהצלחה יתרה ואף השיק את האלבום האחרון אשתקד – Restoration שבהאזנה אליו אתה למד כי כשמו כן הוא, שחזור מדוייק של הצליל שאפיין את הלהקה בשנות השבעים במאה שעברה, אפשר אפילו לחשוד שהיתה כאן התערבות של AI, סתם אני צוחק, אלבום מצויין לאוהבי הלהקה.

אז מה היה לנו אמש?

מועדון בארבי קלט קבוצה לא גדולה של קהל שהגיע במיוחד לחוות את ההזדמנות החד פעמית לנחיתת ההרכב המיתולוגי מעולמות הרוק המתקדם והרוק הניסיוני של המאה העשרים כאן בתל אביב במאה העשרים ואחת, הקהל הזה קיבל תמורה יותר ממלאה עבור הכרטיסים כאשר קרוב לשעתיים הגישו חברי הלהקה הבריטית שורה מכובדת ביותר של יצירות, הן מהאלבום החדש באופן טבעי וכמה מהפנינים הייחודיות שיצרו לאורך השנים ובראשן כמובן סוויטת וולנטיין המפורסמת, יצירה בה כל אחד מהנגנים מקבל את הרגעים המיוחדים שלו, במה שקרוי ג'אז על מרקם של רוק מתקדם על מצע של מוזיקה קלאסית, מעל עשרים דקות שבה עיני ואוזני כל הקהל היו מרותקים לנגנים שהפליאו לדייק את עצמם תוך כדי אימפרוביזציות מצומצמות השומרות על הצליל המקורי, וואו זה היה רגע לפנתיאון מכל בחינה. באופן טבעי מירב התקשורת הוורבלית עם הקהל נעשתה בידי פארלוו שהרבה להתלונן (כבריטי קלאסי…) על מזג האוויר והחום המוגזם כאן בתל אביב (כאילו שאנחנו לא יודעים) ואף טרח לציין שבלונדון כעת פחות חם "רק" 30 מעלות… אחת האטרקציות המיוחדות במופע הייתה השימוש באורגן ההאמונד B3 עם מגבר הלזלי, עד כמה שאני יודע יש מספר כלי נגינה כאלו בודדים בכל הארץ והם מושכרים תמיד כשמגיע מוזיקאי מיוחד להופעה, ראיתי אותו בשימוש בהופעה של קן הנזלי המנוח מאוריה היפ בהוואנה קלאב ובהופעה של בוקר טי ג'ונס בתיאטרון יהלום ועם קורי הנרי במועדון בארבי.

תשמעו פארלוו הוא פשוט איש מדהים, בגיל כה מבוגר ועם קול כה מעולה ונוכחות בימתית בכל נשמתו, האיש ביצע קטע בלוז מדהים שהציג במיוחד את היכולות הווקליות שלו – Call It Stormy Monday Blues מתוך אלבום שלו כשהוא מספר לקהל בבארבי שהכל נעשה תחת הפסבדון – Little Joe Cook כשמו של זמר אפרו אמריקאי על מנת להגביר את התחושה של המאזינים כאילו ומדובר באמן שחור באמת. קונץ פטנט…

אפשר לסכם את המופע ולומר כי הייתה זו באמת הזדמנות נדירה לחוות ולראות אגדות רוק אמיתיות שכאלו על הבמה ועוד להבין שהם נהנים לא פחות מהקהל לנגן ולשיר קטעים שנעוצים עמוק בעולם הקלאסיקות של הרוק, הבלוז והפיוז'ן. זה היה מסוג המופעים יחידים במינם לא רק בשל האיכות המוסיקלית של הנגנים אלא אף בזכות ההבנה שזה פעם בחיים כאן בתל אביב וללא כוונת עשיית רווח מצד ההפקה המקומית, פשוט הגשמת חלום.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

והנה שני הקטעים שאהבתי במיוחד – סוויטת וולנטיין ובלוז יום שני הסוער.