שוב הדורבנים כאן

בחודש שעבר הופיעו מיטב מכוכבי הניינטיז הבינלאומיים בערב אחד תחת הכותרת "We are the 90’s" המוקדש לאותו עשור מוזיקלי, היו שם בין היתר ד"ר אלבן, פייב, סוניק, 2 אנלימיטד ולהקת אקווה, הקהל שמילא את חלל אקספו בגני התערוכה היה מורכב בעצמו מצעירי הניינטיז עם ממוצע גילאים של שלושים-ארבעים, ברובם מונעים מגעגוע לנעוריהם.

והנה שוב אנחנו חוזרים כמה עשורים אחורה בזמן ואל צפון תל אביב, הפעם בהאנגר 11 שכל הופעה שבו היא כבר אינדיקציה לוואו. לפני כמה חודשים כשהדורבנים הודיעו על הופעת איחוד נמכרו ביום אחד כל הכרטיסים, ואז הודיעו על עוד אחת ועוד אחת אחריה ובמהירות שלושת ההופעות הפכו לסולד אאוט וגם זאת שתוכננה לקיסריה במאי, בקיצור היסטריה ואם להגיד את האמת, היסטריה מפתיעה, מי חזה שהביקוש יהיה כל כך גדול, (אולי רק גיא מזיג, חבר הדורבנים שציין בראיונות לתקשורת שהוא צפה את מכירת הכרטיסים ההיסטרית).

ובקיצור, אנחנו בהאנגר 11, הופעת פתיחת חגיגות האיחוד, בניגוד למופע שנות ה-90 הבינלאומי הפעם ממוצע הגילאים הרבה יותר נמוך סביב העשרים ואף פחות, אלו שבתחילת המילניום לא היו ממש בגילאי התודעה, אז איך זה באמת שלהקת הדורבנים שהתפרקה לפני 14 שנים מושכת אליה את הדור הצעיר?

אין ממש תשובה ברורה, אולי זה דווקא בגלל שכבר אז הדורבנים פעלו תחת אווירה נוסטלגית והחיו את הדיסקו ובשנים האחרונות רטרו זו מילה נרדפת למעודכן, או אולי בגלל שההומור במוזיקה הפך את הדורבנים ללהקת פולחן לדור שלא חווה אותם ישירות או אולי זה פשוט שיתוף מוצלח של המוזיקה שלהם לצד אתגר טיקטוק כזה או אחר…

תשע ורבע האולם נחשך והדורבנים עולים לבמה לקול צלילים שמתגלים תיכף כפתיחה לאחד הלהיטים הגדולים שלהם "שוב הדיסקו כאן" ומיד אחריו להיט גדול נוסף "אור כחול", כל הקהל על הרגליים (טוב נו, בכל זאת מופע עמידה), יש לא מעט אנשים שם בקהל שחיכו שנים לאיחוד הזה ורואים טוב מאוד על הפנים שלהם את רמת ההתרגשות.

מבט קצר על 19 השירים שמרכיבים את הפליילסט מגלה שלא נשכח אף להיט וכולם משובצים בצורה חכמה לאורכו של הערב, יש שם את הכל, בין אם אלו להיטי הדיסקו "יצאנו לרקוד", "לבדוק לך ת'מנוע" (הלא פולטיקלי קורקט) ובין אם אלו בלדות כמו "כל מה שרצית" וכמובן "לא בא לי לשמוע" האלמותי.

אבל השירים שגרמו לקהל להתרגש במיוחד היו דווקא אלו שמשובצים תחת ז'אנר ההומור, כמו "אלפקה", השיר האובר מוגזם "פורים", שיר הבזוקה "הידעת?" וכמובן "אחלה בחלה" (או כמו שצעק שם מישהו מהקהל "תשירו את יופי טופי"), שנשמר להדרן של הסוף, כנראה ששם נעוץ סוד הקסם והמשיכה של הדורבנים לדור החדש, היכולת לעשות שירי מערכונים ששומרים את הבדיחה גם כשני עשורים אחרי שהם נכתבו והנה גם ההשוואה המוכרת לכוורת, כן, הדור שלי שגדל באייטיז גדל על כוורת אפילו שהלהקה התפרקה לפני שנולדנו וכן, כמו אצל הדורבנים השירים הפכו נצחיים בעיקר בזכות ההומור של סנדרסון וחבריו.

ואם כבר אחלה בחלה, אז איפה שלישיית מה קשור? כולנו ציפינו שברגע האחרון הם יעלו לבמה לביצוע משותף כמו גרסת המקור, אבל ההופעה הזאת נעדרה מאומנים אורחים, גם לא חנן בן ארי שהתארח מאחורי הקלעים, נכון שהסתדרנו יפה מאוד רק עם חברי הלהקה המורחבת אבל אקסטרה צבע לא היה מזיק פה.

שעתיים של הופעה מסוגננת היטב, ביצועי השירים היו נאמנים למקור, הסאונד היה איכותי והיכולות הווקאליות של סולני הלהקה נשמרו צלולות ומדויקות כאילו לא עברו עשרים שנה, הקהל קיבל בהחלט את מה שהוא הגיע בשבילו, אפילו היו חולצות מגניבות עם הלוגו הדורבני מודפס בגדול ועם סלוגן קטן מאחור שהתאים בול למאורע "טוב שבאת 2023". רק שלעיתים נראה כי הכל היה יותר מדי מהוקצע, היה חסר קצת רגש ובעיקר יותר דינמיקה בין חברי הלהקה, כנראה שזהו תוצר של ההופעה הראשונה אחרי היציאה של הדורבנים מהקפאת ההפריזר.