מחזות זמר בתאטרוןסיקור הופעות
כולל וידאו

הכתובה, לא מה שחשבתם…

בגרסה העכשווית של הקומדיה שכתב אפרים קישון, בהפקת תיאטרון חיפה, לא רק שבראבא גונב את ההצגה אלא גם למוזיקה תפקיד מכובד, בעיצוב האווירה, במסע לעבר ובכלל, היינו בפרמיירה

את המחזה "הכתובה" כתב אפרים קישון לקראת סוף שנות החמישים, סיפור על משפחה של יוצאי קיבוץ שבתם עומדת להינשא והחמה המיועדת מבקשת את הכתובה של הורי הכלה על מנת לוודא כי איננה ממזרה…לאורך עלילת המחזה המסמך לא נמצא ובכלל עולים יותר מידי סימני שאלה האם הייתה כתובה, האם ההורים נשאו כדת משה וישראל…

המחזה עבר גלגולים שונים עוד מימי תיאטרון האוהל, דרך התיאטרון ביידיש, תיאטראות הבימה והקאמרי ואפילו גרסה קולנועית שנכשלה..

מדובר בקומדיה עשויה כמיטב המסורת הקישונית עם מבט חד, מדויק וממזרי על חיי היום יום של אותן שנים ( למעשה השנה בה הגעתי לעולם…) בישראל הצעירה, עם היבטים ממוקדים על היחסים בין בני הזוג, ההורים, השכנה, החתן המיועד ובן הקיבוץ שהגיע בשליחות על פי בקשת כוכב המחזה, הבעל אלימלך, המגולם על ידי שלמה בראבא המצויין כתמיד אשר חוזר לדמות זו אחרי שגילם אותה במסגרת הפקה קודמת של התיאטרון הקאמרי בשנת 2007.  לצידו של בראבא משתתפים השחקנים יעל טל, רוית יעקב כהן, יובל סגל, עומר עציון ואיילת רובינסון.

הכתובה. תיאטרון חיפה -קרדיט צילום-ג'ראר אלון
הכתובה. תיאטרון חיפה -קרדיט צילום-ג'ראר אלון

את המחזה ביים משה נאור אשר העלה אותו לראשונה לפני 20 שנה במסגרת התיאטרון הקאמרי וכעת הוא מביימו בעיבוד מחודש, ובשילוב של מוזיקה ונגנים על הבמה, המוסיפים נופך ומימד מוזיקלי להצגה כאשר המנהלים המוזיקליים ליאור רונן וגיא פרטי דאגו לשבץ לאורכה של הקומדיה כמה משירי ארץ ישראל של פעם – "שיר לחג עשור" שכתבה והלחינה נעמי שמר, "סמבה קוקוריקו" מאת א׳ ברושי ובובי פנחסי, "היו לילות" שכתבו והלחינו יעקב אורלנד ומרדכי זעירא, "לפנות ערב" שכתבו והלחינו יעקב שבתאי וסשה ארגוב, ולקינוח מחרוזת שירים שכללה את "שורו הביטו וראו", "שאו ציונה", "פה בארץ חמדת אבות", חלקם כמוזיקת רקע המבוצעת על ידי שלישיית השחקנים\ נגנים אוהד בן אבי, נועם נחמיה ומיכאל זיו המגלמים את תזמורת המשטרה וחלקם אף מבוצעים בשירה בידי השחקנית איילת רובינסון אליה הצטרף הקהל באולם שלא שוכח גם למחא כף לפי הקצב, ממש מסע אל העבר…

הכתובה. תיאטרון חיפה -קרדיט צילום רפי דלויה
הכתובה. תיאטרון חיפה -קרדיט צילום רפי דלויה

כמו תמיד בראבא שוב גונב את ההצגה בממזריות המשחקית האופיינית שלו עם דיבור שלא עוצר ומשנה מהירויות ממהיר מאוד לעוד יותר מהיר ועיצורים בהפתעה, הוא ממש סוחב על גבו את כל הפלואו של ההצגה מבלי שהדבר גורם לו למעמסה יתרה, אדיר, אין מילים. בכלל כלל השחקנים שעל הבמה עושים את מלאכתם נאמנה והמחזה עם העלילה המפותלת והמצחיקה עד פיפי זורמת בין צחוק אחד למשנהו, אין על קישון, הוא יודע להתבונן ולמצוא את הדקויות של היום יום, בתקופה, בדמויות ובעלילה ולהפוך אותן לשעה ומחצה של תענוג אמיתי.

ההצגה ממשיכה לרוץ במסגרת תיאטרון חיפה

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: