קליפים חדשים

רותם בר אור – שיר הנושא

סולן להקת theAngelcy רותם בר אור משיק שיר ראשון בשפה העברית - "שיר הנושא", האזינו

אחרי שהוביל במשך שנים רבות את ההרכב theAngelcy משיק הבוקר רותם בר אור שיר חדש – "שיר הנושא״. זהוא שיר של סוף דיכאון, של תחילת האביב של הנפש, השיר הראשון שמוציא רותם בר אור מזה ארבע שנים והראשון שיוצא בשפה העברית תחת שמו (ומאז שיתוף הפעולה עם "הגל השני" בימי הקורונה).

השיר הוא חלק בתהליך ארוך של ריפוי שעבר רותם עם עצמו בשנים האחרונות ומאז צאת האלבום השני Nodyssey של הלהקה שהנהיג ואיתה מזוהה, theAngelcy.

בתהליך הזה לקח על עצמו החלטות אישיות שהובילו את מסלול חייו למקום חדש ואת תהליך הכתיבה למקום של חיבור ושחרור, כתיבה ממקום פנימי, נקי יותר ממבט חיצוני, כשהמילים פותחות חרך של אור אל הנפש.

על עיבוד הפקת השיר שכתב והלחין עבד עם נמרוד גולדפרב שגם ניגן איתו בחלק מהכלים. בנוסף מנגנים מעיין מילוא בטרומבון ורז רוזנפרב על הסנייר.

כך רותם בר אור על השיר החדש – "…שיר חדש. שיר ראשון שלי שאני מוציא בארבע שנים. שיר ראשון בעברית. זה גם שיר ראשון שאני מוציא מהצד הזה של הבלוז. מהחוף השני. לפני ארבע שנים, בסוף העבודה על האלבום השני של האנג׳לסי, התמוטטתי נפשית לגמרי. עברתי מאז תהליך של פירוק והרכבה מחדש. קיבלתי הרבה עזרה בכל מיני רמות. בעיקר הסכמתי סוף סוף לקבל עזרה.

אחרי שהרשיתי לעצמי להתפורר, התחלתי לאט לאט להתחזק יותר ויותר. אני עכשיו במקום טוב מאוד, אולי הכי טוב שהייתי בחיים שלי. בטוח הכי יציב. עברתי דרך איזה חושך גדול מאוד שתמיד חיכה בתוכי ומצאתי בצד השני שלו סוג של אביב. אני מתרגש הרבה על בסיס יומיומי ומרגיש חזק את זה שיש לי הרבה מה לתת ואני יותר ויותר אוהב. ורגוע על הגלים כמו שבחיים לא הייתי.

חזרתי לכתוב מאיזה חיבור גדול לדרך, מאיזה חיבור למה שאני תופס כ״נשגב״.

בשנה וחצי שנתיים האחרונות קפיצת הגדילה הזו שלי הסלימה עם חוט כזה של החלטות – ההחלטה הראשונה היתה לא להתאבד. החלטה קטגורית. לא משנה מה, אני פשוט לא מסכים יותר לדון בזה עם עצמי משום סיבה נפשית שלא תהיה. זה יכול להישמע מובן מאליו אבל זה נתן לי קרקע שאף פעם לא היתה לי, בחירה מלאה להיות פה בלי תנאי. מהרגע שהפסקתי להסכים לדון בזה, החלק בי שמציע את ההצעה הזו הלך ונרגע וכיום הוא פעיל לעיתים נדירות. זה מאוד מעניין לראות את המנגנונים האלה עובדים. אולי מתישהו אספר עוד, אני רואה כל מיני דברים.

ההחלטה השנייה היתה לאהוב את אלוהים (את החיים אם תרצו, גם עובד) בלי תנאי. במקום ההפך כל הזמן לבקש מאלוהים / החיים אהבה ללא תנאי. וזו הפכה למשימה המרכזית של החיים שלי, הבסיס להכל.

ההחלטה השלישית היתה לסמוך על המסתורין, או במילים אחרות על מה שאין או על מה שעדיין אין. להישען על משהו בלתי נראה. קצת יותר קשה להסביר את ההחלטה הזו אני רק אגיד שאני לא יודע איך ליצור אמנות טובה בעיניי בלי ההתמסרות הזו שבכלל לא ידעתי שהלכה לי לאיבוד באיזשהו שלב. אפשר גם אולי פשוט לקרוא לזה ״אינטואיציה״. זה בטוח דומה.

לפני כמה חודשים נכנסתי לאולפן אחרי ארבע שנים, פוסט-ברן-אאוט, ולא הייתי מסוגל בכלל להתקרב ללשבת מול המחשב ולעבוד, אז התייחסתי לזה בתור עוד תהליך של ריפוי. בהתחלה הייתי אומר לעצמי תשמע רק נחבר את המחשב ונדליק נשבע לך לא עושים כלום. ובאמת הייתי מדליק ומיד יוצא לחדר ההמתנה לצרוך מריחואנה ולהתמתח וכאלה. לפעמים שעות. שעות של אולפן שאני משלם עליו ואני לא נכנס להקליט. כדי למצוא את הדרך להירגע לתוך זה. כדי להקליט ממקום טוב, ולא מלחץ. כאילו שאם היה לי עכשיו ילד – והוא לא מוכן לעשות שיעורים, זה כואב לו מאיזושהי סיבה (או אפילו לשחק עם חברים. מוזיקה זה גם וגם), מה הייתי עושה?

אני עוד אכתוב עוד תודה יותר רצינית אבל חלק מהריפוי הזה קרה בעבודה משותפת עם נמרוד גולדפרב – נימשי שהוא באמת החמוד באדם. איכשהו מפה לשם הפקנו שיר. ועוד מעט עוד כמה שבועות – אסיים ואוציא עוד שיר. מקווה שאחר כך יהיה יותר קל (וגם אפשרי כלכלית, הכל כל כך יקררררר) להקליט את השאר כי יש לי יותר ויותר שירים שאני יותר ויותר מרגיש שצריכים להיות שם בחוץ.

וואלה ברכו אותי בשגשוג ושפע, ושאצליח לתת. ואהבה ובריאות ובהכרת הטוב והעוד יותר טוב. מברך אתכם גם. בחמישי ״שיר הנושא״ בחוץ. שיר של סוף דיכאון, של תחילת האביב של הנפש."

בימים אלו יוצאים רותם בר אור והאנג'לסי לסיבוב הופעות משותף, כשהרצון שלו לנגן חומרים חדשים בעברית מתחבר עם הרצון ליציאה המחודשת של הלהקה להופעות בכל הארץ. במופע ינוגנו שירים ישנים כחדשים, עברית ואנגלית, דברים שראו אור וכאלה שטרם.

מופעים קרובים: 22/10 אינדינגב | 5/11 צוללת צהובה, ירושלים | 20/12 החלוץ ב"ש | 21/12 בארבי תל אביב | 22/12 וונדרבר חיפה

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: