פס קול שבועי

פס קול שבועי 30.05.2022

כמה שירים שנשמעו השבוע וערבו לאוזנינו

נצא למסע עם ארבעה נשים, נתחיל בעברית נמשיך באנגלית בזויות שונות ונחזור שוב לשפת האם עם אם. האזינו

אביטל – לא לגלות

לפני שנתיים עשתה אביטל שינוי ענק בחייה, האישיים והאמנותיים, כבת זוג במשפחה דתית שהתפרקה בעקבות אלימות בן זוג, יצאה אביטל מתוך המסגרות בהן הייתה שבוייה לדרך חיים חדשה כאשר גם את יצירתה היא פותחת לעולם הרחב ולאו דווקא למעגל הנשים. בשיר "לא לגלות" אשר נכתב והולחן על ידה בהפקתו של בן גיגי היא פותחת צוהר חדש המגלה הרבה.

כך אביטל עם יציאת השיר שיהווה חלק מתוך אלבום חדש אשר מופק בזכות תמיכתו של מפעל הפיס ואמור לצאת במהלך השנה – "השיר חושף את הפחד הכי גדול שלי בזעקה לא להזדקק, לא לגלות חולשה, והלבד…  השיר מתאר את המלכוד שבו נמצאת אישה שהבינה שהיא נמצאת בזוגיות רעילה, התהליך שהיא עוברת  עד שהיא משתחררת מן התלות שנוצרה בזוגיות שכזו, בה הקול המקטין שלו עוד מצליח לכווץ אותה. ההחלטה ללכת אחר האור הלא מוכר, למרות הלבד ואז ההבנה, שיש לה את עצמה"

 

הגר לוי – Wild Nights

הזמרת והיוצרת הגר לוי נכנסת הפעם לנעליים חדשות כשהיא לוקחת את הפואמה Wild Nights של אחת הסופרות והמשוררות האמריקאיות הייחודיות אמילי דיקנסון ומפיחה בה מלודיה, מקצב ושירה.

הגר איננה הראשונה שנוגעת ביצירותיה של דיקנסון, עשתה זו לפניה השחקנית והזמרת אפרת בן צור אשר השיקה אלבום ומופע משירי המשוררת – "רובין". הפרויקט של הגר הוא אלבום אי.פי שיכלול שירי משוררים האמור לצאת במהלך השנה וכבר זכה למענק הקידום היוקרתי של מועצת הפיס הישראלית לתרבות ואמנות. שיר נוסף, "The Tyger" מאת המשורר וויליאם בלייק (משנת -1794), נמצא גם הוא בשלבי הפקה וצפוי להשתחרר בהמשך.

כך הגר עם השקת השיר – "התאהבתי קשות בטקסט שיצא ב-1861  אמילי דיקינסון הנפלאה, מקדימת-זמנה, לחצה לי על כל כפתורי ההשראה…שמחה ומתרגשת לשתף את WILD NIGHTS"

 

נגה ארז – NAILS

לא, אין קשר בין הציפורניים של נטע ברזילי לציפורניה של נגה ארז, למרות העובדה ששתיהן זמרות יוצרות הפונות אל מעבר לים בהצלחה מוכחת. ראשית מדובר בשיר ראשון של נגה היוצא בלייבל הבינלאומי של אטלנטיק רקורדס. כמו כן זהו שיר ראשון על מלא של נגה המגיע אחרי הצלחת האלבום האחרון KIDS ולאחר שיתוף הפעולה עם ליל נאס אקס וג'ק הארלו בשיר – Industry Baby.

כך נגה עם יציאת השיר החדש – "הרבה זמן הצלחתי לחמוק מרגש הקנאה, עד שבזמן האחרון הוא התחיל להציף אותי בכל מיני דרכים. לצד תחושה של קנאה, תחושה לא נעימה בפני עצמה, מתווספת גם שיפוטיות כלפי עצמי. כאילו שלקנא זה אסור, שזה לא בסדר. תמיד אמרתי לעצמי: צריך לפרגן, לרצות בטוב בשביל אחרים, לא להיות רכושנית. אבל ככה בדיוק התחלתי להרגיש יותר ויותר וזה דווקא בתקופה שהרבה מהדברים שקיוויתי שייקרו לי התחילו לקרות לי. הבנתי שההתנגדות שלי לקנאה מתדלקת אותה, והופכת את כל הדבר לפחות נסבל. התחלתי להתבונן ברצון שלי להיות תמיד מי שאני לא, בצורך שלי להשוות, לאחוז ולהתחרות. נתתי מבט עמוק פנימה למחוזות של הרכושנות שלי כלפי האנשים שאני אוהבת, וכלפי מה שאני קוראת לו בטעות – ״שלי״. המסע שלי ברמה האמנותית שלוב במסע של השותף שלי לחיים וליצירה אורי רוסו, שתמיד הצטיין באופן שבו הוא מתחבר לחוויה שלי ויודע לתרגם אותה למילה וצלילים. ביחד יצרנו את ניילז. שיר שליפת הציפורניים. שמלווה בהקלטות של נקישות של ציפורניים ומזמין את כל הקנאים באשר הם לאמץ את הרגש, להודות בו בפה מלא, ללבוש את ה״כיעור״ שבא איתו ולא לחשוש לפרק אותו לגורמים.        בניגוד למסר שכולנו מקבלים משלל מקורות על ״חיוביות״ כדרך חיים, מחשבה חיובית, פירגון… אני מרגישה שלאפשר מקום אמיתי ולא שיפוטי לכל רגש אנושי שעולה בי, זאת הדרך היחידה עבורי להתקדם. לקבל את הכאב שבחוויה שלי ,כחלק ממכלול של תחושות שמרכיבות אותי כאדם שלם"

 

יעל קבסה – יֶה-מָאמָא

יעל היא מוזיקאית יוצרת אשר שנים רבות הייתה מאחורי הקלעים בתחום המוזיקה היהודית אמונית כמפיקה ויזמית, לפני שנתיים החליטה לצאת אל קדמת הבמה. את השיר יֶה-מָאמָא היא כתבה והלחינה בהפקתו של נאור כרמי. השיר הוא קריאת תיגר אל מול העולם המסגרות והכבלים, קראו לו העצמה נשית או הכרה אישית.

כך מספרת יעל עצמה עם יציאתו של השיר – "תמיד החיים היו בשבילי הרפתקאה, אבל מאז שהגיעו הילדים – הם בכלל הפכו לג'ונגל… להיות אמא זה מגביל, זה מחייב, זה מסלול חד-סטרי שרק הולך ומתרחב, זה אוחז במקומות הכי עמוקים בנפש ואין לאן לברוח, אבל זה גם מכריח לגדול ולהתרחב, להאמין, להצמיח ולצמוח. תודה על הזכות להיות חלק מסלע-האם של האנושות. קבלו את "יֶה-מאמא" – שיר הלל לאימהוּת! תודה לכל האנשים הטובים בדרך שנתנו את חלקם ליצירה הזו…"

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: