זה היה בשיר השני "כל העצב הזה" שהיינו צריכים לפנות מקום ברחבת הלבונטין 7 בשביל ההתמוטטות של סולן טוניק קלוניק אופיר בן שמעון על הרצפה, לזר מבחוץ המחזה הזה היה יכול להיתפס כביזארי אבל לנו, הנוכחים בהופעה, ההתמוטטות הזאת עדיין נתפסת כביזארית, אפילו אם צפינו את זה מראש.
אין ספק שטוניק קלוניק היא תופעה ייחודית גם בקרב להקות האינדי, זה מתחיל עם שם הלהקה, מונח רפואי המתאר מצב של פרכוס אפילפטי קיצוני, ממשיך עם החיבור שנראה כמקרי בין חברי הלהקה – מוזיקאים, רקדנים ובמאי קליפים ומסתיים עם יצירה מוזיקלית מלאת כאב וייאוש שרחוקה מלהתחנף לאוזן הממוצעת.
ההתחלה של טוניק קלוניק הייתה ב-2015, מההרכב המקורי שמנה אז 4 חברים נותרו רק 2 – סולן ומנהיג הלהקה אופיר בן שמעון ומירב דגן הכוראוגרפית, מאז ההרכב הספיק לגדול ולהתפתח וכיום הוא מונה 7 חברים וביניהם דורי יער על הבס, נילי פינק בגיטרה, איתי חמודי לוי בתופים, סיון צוף דהן על הקלידים, והתוספת האחרונה להרכב – שקד מוכיח בריקוד ובשירה.
מאז הקמתם הספיקו חברי ההרכב להוציא ב-2019 את אלבום הבכורה "הביתה כבר" אותו מקשטים מספר קליפים ייחודיים ובראשם טרילוגיית ה"עצב-קצב" שביים אופיר בן שמעון, כל קליפ חושף סיפורו של אדם אחד ודרכו העצובה בהתמודדות עם המציאות. חוץ מזה שממש לאחרונה הוציאו טוניק קלוניק את הסינגל "כל אחד יושב לבד", סנונית ראשונה מאלבום השני האמור לצאת עד סוף השנה וגם הוא כמו טרילוגיית העצב-קצב, מלווה בקליפ סיפור והפעם על בחור שנכשל בכל פעם בהצעת הנישואין כי הטבעות שהוא קונה נעלמות בדיוק בזמן ההצעה.
והנה אנחנו חוזרים ללבונטין 7 ולהופעה של טוניק קלוניק, זו שגם מקדמת את הסינגל החדש אבל גם פשוט עוד סיבה בשבילנו להגיע ולראות את המופע הבימתי המיוחד הזה, הפעם יש גם אומן אורח – אילון קורח, סולן להקת האינדי-פאנק "המפשעות" ובהחלט אין אורח מתאים ממנו, אבל לפני המופע המרכזי אנחנו עם מופע פותח של יעל קופלנד (מההרכב בוריטו בו גם חברה סיון צוף דהן קלדנית טוניק קלוניק), יעל עולה לבמה עם גיטרה שעשויה מפחית שמן, ארבעה שירי פולק וקול חמים וצלול.
עשר בלילה והלבונטין 7 החשוך נהיה חשוך קצת יותר, הקהל מורכב ברובו מאנשים שהולכים עם ההרכב כבר שנים ארוכות, אין ספק שנוצר פה סוג של הופעת פולחן, אנחנו פחות או יותר מכירים את האקט אבל זה לא מונע מאיתנו לבוא שוב ושוב בכל פעם שמודיעים שיש תאריך להופעה חדשה,
כאן למעשה נעוץ סוג הקסם של ההרכב, אופיר בן שמעון אינו מתיימר להיות זמר גדול, גם לא מירב דגן ושקד מוכיח המלוות אותו והמילים של השירים לא מעוררים בנו חשק לקפוץ משמחה. האלמנט הממכר הוא בדרך ההצגה הבימתית שנראית כמו סוג של אופרת רוק עם תפקידים ופרסונות מוגדרים ואביזרי לבוש קבועים לכל אחד מחברי ההרכב והכל סביב הדמות שלובש על עצמו אופיר בן שמעון כשהוא עולה על הבמה. זאת של האומן המיוסר הסובל מדיכאון קליני מבדידות ומטראומות מהעבר.
אז נכון שזה תיאור של כמעט כל אחד מאיתנו (במיוחד אם אתם בשנות ה-20-40 וגרים בתל אביב), אבל הייחוד של טוניק קלוניק היא הבוטות בהגשה, הם לא מסתתרים מאחורי משפטים מרומזים או מנסים לתת קתרזיס חיובי, כי בסופו של דבר האמת היא אבסולוטית ופחות או יותר לא ממש משתנה. הסוף הוא לא כמו בסרט של וולט דיסני, בעולם האמיתי אין פיות או נסיך שיצילו אותנו מעצמנו.
12 שירים בהופעה הפעם, מתחילים בעשר, מסיימים באחת עשרה, הבמה של הלבונטין כמעט קטנה מלהכיל את העושר הצבעוני של ההרכב, בין אם זו התפאורה של מניפת הרגליים, אקדחי הבועות, קטעי המחול, ריקודי הפרכוסים או טקס זריקת סוכריות הבר מצווה בהשתתפות הקהל. ובין לבין אופיר בן שמעון ממאן להישאר בגבולות המוקצים לו ופעם אחר פעם מתפרץ אל עבר רחבת הבמה כשהוא מתמוטט על רצפת הבטון, קופץ על הרמקולים, מחבק אנשים זרים או פותח בהורה קבוצתית, משעמם זה לא. אה.. בל נשכח גם את אילון קורח שמשתלב מצוין באווירה הביזארית של טוניק קלוניק.
אז לסיכום, נסו להגיע להופעה הבאה של ההרכב, נכון שזה קצת נדיר למצוא אותם מופיעים אבל שווה לכם להתעקש, הנה גם צירפנו קליפים מההופעה.
