כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

מחזות זמר בתאטרון
כולל וידאו

חצאית כאן קודקוד – קברט ורב שיח

המופע "חצאית כאן קודקוד" עלה אמש ב"תיאטרון הלאומי הבימה" אחרי 5 שנים בשטח והוביל לרב שיח עם הקהל, סאטירה עוקצנית הגורמת לחשיבה מחדש.

קרן שפט, שני צברי, חן לוגסי ועדי דרורי הן שחקניות מקצועיות ובוגרות סמינר הקיבוצים, שם החל להתרומם רעיון הקברט שהן מריצות בשטח כבר חמש שנים, את המופע "חצאית כאן קודקוד" הלוקח את שירי הלהקות הצבאיות מחד ושירי רחוב -פלוגה – מורל עממיים מאידך ומדגיש באינטליגנטיות את בעיית המיזוגניות, ההטרדה, ההשפלה שחוות נשים בחייהן, במיוחד במהלך השירות הצבאי.

כאשר שלוש מהן משחקות במופע חיילות בתפקידי לוחמות וחברות בלהקות צבאיות הן מבצעות מחרוזות משירי הלהקות הצבאיות שאת מילותיהם כתבו משוררים ופזמונאים כנתן אלתרמן, יורם טהר לב, רחל שפירא, נעמי שמר, חיים חפר ודן אלמגור לצד שירי השטח שנכתבו במהלך השנים בידי חיילים וחיילות בצה"ל עם מנגינות עממיות או מאומצות ומעצימות את הנקודות בהן מגיעה ההטרדה לכדי הדגשה כאילו במעטה תמים וחברמני…

המופע גורם לכל אחד ואחת מהקהל לחדד את מחשבותיו וזכרונו במיוחד בנושאי ובנקודות הללו בחייו ולהבין כי מה שהיה נהוג כנורמה בעבר, התייחסות משפילה מצד המין הגברי לנשים כנותנות שירותים באופן כללי ובמיוחד מיני, אין לו מקום כיום, לא רק לאור מגמת ותנועת Me Too אלא גם לאחר הצגת הנושא באופן מוחשי ביותר.

חצאית כאן קודקוד. צילום יובל אראל
חצאית כאן קודקוד. צילום יובל אראל

באחד המערכונים המשולבים במופע הן משחקות לוחמות ביחידת הקרקל, כביכול המקום בו הצבא נותן את השוויון המלא בין הגברים לנשים בתפקידי לוחמה, אבל גם כאן מגיע הרגע בסופו של המערכון כי השוויון הוא רגעי ומעושה והמציאות חזקה מכל ערך הומני.

המופע עם הרבה רגעי הומור המעלים קולות צחקוק בקרב הקהל, ואפילו שירה בציבור יחד עם השחקניות, מצליח לאורך הזמן להצביע על המלל המחפיץ כפועל יוצר של מערכות יחסים שהיו מושרשות כדבר המובן מאליו ובנקודת זמן מסויימת במהלך המופע הן מנפצות את כל החביבות המעושה בעצם בדמות הנשית המתחנחנת כאשר ברקע נשמעת הקלטה אותנטית של מחלקת חיילים ככל הנראה במהלך מסע כומתה או דומיו השרים שירי החפצה ישירים בגסותם, המביאים את המציאות בפנים.

המופע המלווה בנגינתו של גל גולני בפסנתר מסתיים לאחר שעה כאשר השחקניות פונות אל הקהל באולם הבימה 4 האינטימי ומתחילות ברב שיח ישיר עם הצגת האני מאמין שלהן לצד סיפורים אישיים ומבקשות מהקהל להגיב, ואכן הקהל, נשים, גברים, מגיבים, חלק מביאים את החוויה האישית שלהן ושלהם מהתקופה ההיא של השירות הצבאי והחיים בכלל, חלק מצביעים על המהפך החברתי שהעולם כולו עובר כעת בנושא ובסופו של הערב אתה יוצא עם מטען אינטלקטואלי ותובנה.

המופע שכאמור רץ בשטח כבר מספר שנים במסגרות כאלו ואחרות הגיע אמש למשכן התיאטרון הלאומי הבימה שמנהליו הכירו בחשיבותו, הוא יעלה פעם נוספת בתאריך 30 ביוני, כאן יש כרטיסים.

הצצה לכמה רגעים במופע

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא