חדשות בינלאומיותחדשות הסצנה
כולל וידאו

סרטי המוסיקה של פסטיבל דוקאביב 2022

גם השנה אנחנו מתמקדים בסרטי המוזיקה אשר יוקרנו במסגרת פסטיבל דוקאביב 2022, כל הפרטים

המהדורה ה-24 של פסטיבל דוקאביב תפתח בתאריך 26 במאי ותביא אל רחבי העיר תל אביב 120 סרטי דוקו מעולים מכל רחבי הגלובוס, תארח יוצרים ומאסטרים מהעולם, תציג את העתיד החזיוני של עולם הדוקו, תחלק פרסים במאות אלפי שקלים בתחרויות מוכרות וחדשות, ותכניס אתכם לעשרה ימים של סרטים מסעירים/ מטלטלים/ מרגשים/ חד פעמיים!

גם השנה אנחנו שמחים לשוב ולהתמקד בתחום הקרוב אלינו כאן באתר – הסרטים המוזיקליים, לאו דווקא מיוזקלס אלא בראש ובראשונה סרטי דוקו המוקדשים לדמויות מעולם המוזיקה. לפרטים נוספים אודות הפסטיבל בכללותו, לשעות וימי הקרנה, רכישת כרטיסים, לחצו כאן.

חשיפה ראשונה – סרטי המוסיקה של פסטיבל דוקאביב 2022

 

Anonymous Club

בימוי: Danny Cohen

אוסטרליה 2021 | 83 דקות | אנגלית, ללא כתוביות

היא כותבת על התקפי חרדה והיא ביישנית כל כך שקשה להבין איך בחרה להופיע על במה – אבל כל זה לא הפריע לקורטני ברנט להפוך לרוקרית משובחת, שהקהל שר איתה את מילות השירים וצווח בהתלהבות כשהיא מופיעה. כשהבמאי דני כהן החל לעקוב אחר ברנט בהופעות ומאחורי הקלעים, הוא גם נתן בידיה מכשיר הקלטה שבעזרתו היא ניהלה במשך שלוש שנים יומן קולי אישי. התוצאה נדמית חושפנית עוד יותר מן השירים. ברנט אינה חוששת לחשוף פגיעוּת ושבריריות, אך אין בה מיליגרם של רחמים עצמיים והיא גם משעשעת מאוד, והחשמל הזורם בינה לבין הקהל בהופעותיה מוחשי במיוחד, גם עבור מי שצופים בה בסרט.

 

Nothing Compares

בימוי: קתרין פרגוסון

אירלנד, בריטניה 2022 | 97 דקות

קול הבדולח והעיניים המהפנטות, שהפכו אותה לכוכבת, לא הועילו לשינייד אוקונור. כשהתעקשה לזעוק את מחאתה הפוליטית, היא תויגה כמעורערת ונדחקה לשוליים. קטעי ארכיון, מוזיקה וראיונות עם אוקונור מציירים דמות שונה, עמוקה, חריפה ומעניינת יותר מתמיד.

 

The Computer Accent

בימוי: Sebastian Pardo, Riel Roch-Decter

ארצות הברית 2022 | 82 דקות | אנגלית, כתוביות באנגלית

הרכב הדאנס-פופ האמריקני YACHT, שמאז הקמתו בשנת 2002 מחפש ללא הרף דרכים להתחדש, מסר את הפיקוד על אלבום חדש בידיה של בינה מלאכותית, בתקווה שהניסוי יוליד חוויה מוזיקלית חדשה ושונה לגמרי. בהתאם לשמם (שמורכב באנגלית מראשי תיבות של "אמריקאים צעירים מאתגרים טכנולוגיה עילית"), שלושת המוזיקאים עוקבים בהשתאות אחר התוכנה, הסורקת מאות שעות-שירים שכתבו בעבר ויוצרת חומרים חדשים. האם יתברר שהתוכנה יצירתית לא פחות מהם? האם יש בשירים הישנים שלהם איכויות שמחשב אינו מסוגל לשחזר? האם זו אמנות? ואם כן, במה מותר האדם מן המכונה?

 

Getting It Back: The Story Of Cymande

בימוי: Tim Mackenzie-Smith

צרפת, ארצות הברית, בריטניה |  89 דקות

כשהגזענות המסלימה של שנות השבעים המוקדמות בבריטניה ברקע, קבוצה של מוסיקאים שחורים מתאגדת בדרום לונדון, כשבפיהם אהבה משותפת לקצב ומסר של שלום. להקת Cymande  – עם היונה המסמלת אותם – משלבים ג'אז, פאנק, סול וגרוב קאריביאני לכדי טביעת אצבע מוסיקלית ייחודית. למרות שהצליחו בענק בארה"ב, פגשו באדישות בבריטניה המולדת, מה שהביא לבסוף להתפרקותם. אבל המוסיקה המשיכה לחיות, דרך מוסיקאים צעירים, ששאבו השראה מהסאונד החלוצי שלהם בדרכים מקוריות. החל מ- Soul II Soulועד ל- De La Soul, MC Solaar לפוג'יס, היונה הפיצה את המסר של Cymande  למרחקים, מקדמת את חזרתם לאחר ארבעים שנה. זהו סיפורם.

 

Love, Deutschmarks and Death

בימוי: Cem Kaya

גרמניה 2022 | 96 דקות | גרמנית וטורקית, כתוביות באנגלית

סצנת המוזיקה הטורקית בגרמניה, שנולדה מתוך הגעגועים והאכזבה של הפועלים הזרים בשנות ה-60, עברה לאורך השנים גלגלולים מוזיקליים, חברתיים ופוליטיים. הסרט מציג את כוכבי הז׳אנר לדורותיהם, את המוזיקה שיצרו ואת הקהילות שהתגבשו סביבה.

הם חיים ויוצרים בגרמניה, אבל רק לאחרונה החל הקהל הגרמני לגלות בהם עניין. אלה זמרי הקסטות, יוצרי המוזיקה הטורקית, שהחלו ליצור שירת מחאה כבר בשנות השישים, כשהמוני טורקים שחלמו על חיים טובים יותר, הגיעו כפועלים לארץ החדשה והתאכזבו לגלות שהיא לא מקדמת אותם בידייים פרושות לרווחה. מאז חלפו שנים ודורות, והמוזיקה הטורקית בגרמניה התפתחה ושינתה פנים, קצב ותכנים בהתאם להתפתחויות החברתיות והפוליטיות. הסרט מציג את כוכביה הגדולים של הסצנה לאורך השנים, על רקע חוויות של גזענות, אפליה, אקטיביזם ומודעות חברתית, וגם את האופן שבו שימשה המוזיקה הזו, על גלגוליה, לחיזוק תחושת השייכות והקהילה של המאזינים.

 

סזאריה אבורה

בימוי: Ana Sofia Fonseca

פורטוגל,  כף ורדה 2022 |  94 דקות

לפני עשור הלכה לעולמה "הדיווה היחפה", הזמרת שלא נעלה נעליים אפילו בקרנגי הול, לאות הזדהות עם עניי ארצה. סזריה אבורה נולדה וגדלה בדלות גדולה, אבל תמיד אהבה לשיר. כשברחה מבית היתומות והתגלגלה ברחובות, כשנאבקה על זכותה לחיות חיים חופשיים, כששקעה בהתקפי דיכאון ממושכים – השירה הייתה קרן האור שמשכה אותה להמשיך הלאה. הסרט, הכולל קטעי תיעוד ומוזיקה נדירים של אבורה – מלווה אותה מילדותה באיי קאבו-ורדה (שהיו בעבר צומת מרכזי בסחר העבדים), ועד להופעות ענק בפני אלפי מעריצים בכל העולם. אבורה אהבה לשיר ולרקוד, לעשן ולשתות. היא ידעה להרוויח כסף ולחלק אותו לאחרים והיא לא הסכימה שאיש יאמר לה מה לעשות.

 

המורשת של שטוקהאוזן

בימוי: Oeke Hoogendijk

הולנד 2022 | 120 דקות

Licht’ ' היא אחד מהפרויקטים המוסיקליים הרדיקליים ביותר שנוצרו עבור במה. המלחין קרלהיינץ שטוקהאוזן בילה 26 שנים בהלחנת פיסת האופרה המונומנטלית הזו, שאורכה 29 שעות, והצגתה אורכת שבוע שלם. באופן לא מפתיע, יצירת המופת שלו נחשבה יצירה קונספטואלית מבריקה אך מגלומנית ובלתי-ניתנת לביצוע. זאת, עד לשנת 2019, עשור לאחר מות המחבר. בסרט זה, עוקב הבמאי אחר ההכנות לביצוע הבכורה של האופרה בהולנד, תוך חשיפה לחייו האישיים של המלחין, כולל נקודת המבט של בנו המנוכר – ששופך אור על כינויו של אביו כ"פאפא טכנו".

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: