בדרך להופעה על איילון הפקוק פתאום הרדיו התחיל לנגן את "ערים קרות" הסינגל החדש של WC. עם אומנים אחרים זה נשמע הגיוני אבל לא עם WC שכל המוזיקה שהם כתבו היא בהחלט לא חומר לרדיו מיינסטרים. אם זה מבחינת הסגנון הרוק-אלקטרוני הקשוח או אם זה בגלל המילים הלא מתפשרות והמאוד מחאתיות.
איך זה קרה פתאום שהרכב שבכוונה הגדיר את עצמו בשולים המחתרתיים של המוזיקה הישראלית מוצא את עצמו בשעות השיא של ערוץ רדיו כל כך ממלכתי? אולי זה בגלל שזה השיר הראשון של הצמד WC שאינו כל כך נוקשה ונוקב כמו קודמיו, נכון שהביקורת החברתית עדיין נמצאת גם במילות השיר החדש רק שהפעם הן עטופות באריזה קליטה ורגועה יותר, אבל מספיק לקרוא את מה שכתבו הצמד בתיאור השיר כדי להבין שזה לא עוד שיר אהבה והמחאה עוד רחוקה מלהסתיים: "השיר נכתב ב-2009 בתחילת הלילה הארוך מתוך תקווה קלושה, מהולה בכאב, ונמשה מהמצולות לאחרונה. הגיע הזמן להשכיב את ישראל ההיא לישון ולהתחיל לבנות משהו טוב יותר, עם מקום לכולם. "
WC – ערים קרות – הקליפ, 10.2021
לטובת אלו שהגיעו אלינו עכשיו להלן תקציר העלילה, האחים אריה ואבשלום הספרי הקימו את WC עוד ב-2016, המטרה הראשונית הייתה ונשארה זהה להיום – הבעת מחאה חברתית באמצעות מוזיקה, הבחירה בסגנון הרוק האלקטרוני הקשוח אינה מקרית וכפי שסיפר אריה הספרי בראיון ל-Timeout – "הקונספט האמנותי שסביבו בנינו את המוזיקה שלנו היה לקחת את מה שמתנגן במועדונים התל אביבים ולדחוף לתוכו בכוח את המציאות הפוליטית ממנה הבליינים כל כך ניסו להימלט."
בארבע השנים האחרונות הופיעו WC בעיקר בהופעות פופ-אפ על גבול הסודיות עם קהל מעריצים שנבנה מפה לאוזן, אבל גם במקביל הספיקו האחים להפיק מופע ייחודי לפסטיבל הפסנתר וגם להשתתף באינדינגב ובפסטיבל יערות מנשה. נקודת המפנה של הצמד הייתה לפני כשנה וחצי, בקיץ 2020 עם תחילת ההפגנות בבלפור, בצורה הגיונית שירי המחאה שכתבו WC מתאימים בול למסרים שניסו להעביר המפגינים נגד השלטון ובעיקר הסינגל "לעולם לא נכנע" שהפך להיות המנון ההפגנות הירושלמיות.
באינדינגב האחרון עמדו האחים הספרי למבחן כאשר ההופעה שלהם בבימת הפיל שובצה באותו הזמן עם ההופעה של מרדסדס בנד בבמת הקוף המרכזית, קשה לחשוב מי ירצה לפספס הופעה כה מרכזית ואת יכולות הריקוד של גל תורן הסולן של מרסדס, אבל כשהגיעה שעת היעד הרחבה ליד הבמה הייתה מלאה לחלוטין, מתברר שסביב WC נוצר גרעין מעריצים לא קטן שרק מחכים להזדמנות לשיר ביחד עם WC את כל שירי המחאה.
אותו גרעין מעריצים היה גם זה שהגיע להופעה אמש בבארבי, בעיקר צעירים עשרים-שלושימים כאלו, היו שם בטוח כאלו שלקחו חלק בהפגנות בלפור השבועיות, לצידם כאלו שפשוט אוהבים את הסגנון המוזיקלי הכוחני והמנוני של WC, היו אף כאלו שהרחיקו לכת ולבשו חולצות תוצרת בית עם סלוגנים מהשירים של הלהקה, ככה נראית הערצה מתשוקה.
את הערב מתחילים עם תקלוט של הראפרית Echo עם סט אלקטרו-היפ-הופ המאפיין אותה, רבע שעה לפני ההופעה ורצפת העץ הדו מפלסית של הבארבי במצב ריק, זו תהיה הופעה עם קרחות קהל? אז זהו שלא, כי בעשר בול כש-WC עולים לבמה האולם מתמלא תוך שנייה בכל אותם אלו שבילו עד הדקה האחרונה בשאיפת עשן מחוץ לאולם.
המופע האנרגטי מתחיל עם השיר הבלפורי המפורסם "לעולם לא ניכנע" הקהל מריע בשאגות כשהצמד עולה לבמה והפעם הוא גם משודרג בתוספת החדשה להרכב – הוד שריד (כל החתיכים אצלי) על התופים על מנת לחזק ולהעצים את הלופים האלקטרוניים.
את הבארבי אני פוקד באופן קבוע כבר כמה שנים טובות ומתוך מאות ההופעות שראיתי לא באמת זכור לי מתי בפעם האחרונה נתקלתי בקהל כה משולהב ששר בהתלהבות יתרה כל מילה, שורה או צליל וכל זה עם להקה שלא ממש מושמעת ברדיו וגם לא הוציאה עדיין את אלבומה הראשון, התמונה למעלה משקפת נהדר את הלך הרוחות לאורכה של ההופעה כולה.
יתרון נוסף להופעה הפעם של WC הוא עיצוב הבמה הייחודי שהורכב מקירות גבס לבנים עליהם הוקרנו סרטוני וידאו ארט וקליפים עם קטעי הפגנות ומסרים פוליטיים, ראיון שהתבשל עוד בהופעות של הקולי עלמא וכאן קיבל ביטוי דומיננטי וצבעוני יותר בעזרתן של חנה בוחניק שהגתה את הקונסטרוקציה המקורית ושל דניאל פרסאי שעיצבה את הוידאו ארט הבאמת מרהיכ, להשלמת הלוק הצבעוני בן בן אבו על התאורה. ולבסוף – על הסאונד אחראי Mixmonster אורי ורטהיים
וכיאה לחגיגיות במעמד הבארבי גם אצל WC אנחנו מקבלים אורחים עם ביצועים משותפים , ראשונות יעלו הבנות מלהקת הפאנק "הזאבות", יש לנו שני שירים לשמוע, הראשון הוא "Black Friday" של הזאבות והשני שהיה רגע השיא של הערב הוא הביצוע המשותף לשיר "ניימדרופינג" של WC, החיבור הזה בין הסגנון החצוף והבועט של WC עם הגיטרות פאנק של הזאבות היה כל מה שהשיר הזה היה צריך (ובכלל לא ידענו שגירסת המקור הייתה צריכה עוד משהו), זהו אחד הרגעים שמצדיקים במלואם את האירוחים המיוחדים בהופעות.
האורח הבא הוא הראפר הערבי סאז וגם הזמן לגירסת קאבר ועם עמדה פולטית ברורה בחורו WC לחדש את יהודה פוליקר עם השיר "רדיו רמאללה" כאשר סאז מצטרף אל השיר בשפת הולדתו. השיר הבא כבר לקוח מהרפרטואר שלו – "The girl next door" המשלב בין ערבית לאנגלית ומספר על המציאות הישראלית שלו כמוסלמי מרמלה-לוד
דווקא השיר "רדיו רמאללה" התקבל בקרב הצופים הצעירים בתגובות צוננות יחסית, מלכתחילה "רדיו רמאללה" אינו שיר קליט כל כך ולא נמצא במצעד השירים ההכי מוכרים של פוליקר (ובמיוחד לא לדור המילניום), סגנונו המוזיקלי הבומבסטי מהאייטיז לא הצליח לקבל שידרוג מספק וקליט. נוכחתו של סאז שהצטרף לחלקו השני של השיר עם סלסולים אוטנטיים וראפ בערבית אמנם הרימה את הקהל במקצת, אבל בסוף אנשים באו לשמוע שירים שהם יכולים לצעוק איתם את המילים, "רדיו רמאללה" פשוט לא אחד מאלו.
ירידת מתח נוספת הייתה בסינגל החדש שלהם "ערים קרות" שלא תבינו לא נכון, מדובר בשיר מצוין ואחד הטובים שהצמד הוציאו, הלחן קליט והעיבוד האלקטרוני אינטליגנטי ואסתטי, אך בניגוד לשאר הסינגלים של WC, "ערים קרות" רגוע באופן יחסי ואינו מתיישב בקלות עם הסגנון הבועט והקשוח של השירים האחרים, הגרעין הקבוע של WC שהולך איתם לכל הופעה והפגנה התרגל לתת בראש לשירים בועטים ואנרגטיים, "ערים קרות" נמצא בצד השני של הסקלה
אחרי שעה וחצי אנחנו מתקרבים לסופה של ההופעה, "אנחנו לא מהלהקות האלו שעושות הדרן, אז הנה השיר האחרון להערב" הודיע אריה לקול אכזבת הקהל, אבל אחרי שצלילי השיר "סטיריקנים" גוועו והלהקה ירדה מהבמה סרבו הנוכחים לעזוב את הרחבה ולהתקדם בצייתנות אל עבר היציאה, לאחר כמה דקות של קריאות עידוד מהקהל שלא היו מביישות את אוהדי הפועל החליטו האחים באופן ספונטני לעלות ולתת עוד נאמבר אחד לסיום, כשנדמו הצלילים האחרונים, הקהל השלים עם גורלו ועם הבשורה שהפעם זה באמת נגמר.
אז מתי באמת ההופעה הבאה?
