פסטיבל המיניפסייקפסט – MiniPsychFest

פסטיבל ה-"מיניפסייקפסט- MiniPsychFest" שנחגג בתאריך 27 .10 במרתפו של מועדון הלבונטין 7, אירוע שאורגן והופק ע"י איתי סנדובסקי, חבר להקת EmotionLotion, אינו ארוע שיגרתי לתקופה האחרונה שהיא די מוזרה – מצד אחד, אמני אינדי שבחודשיים האחרונים היו עסוקים בלהופיע במרץ תחת כל במה רעננה מהפחד וחוסר הידיעה מה יהיה מחר עם עולם התרבות, ומצד שני יש באוויר תחושה שעדיין הדברים לא חזרו למסלול באופן מלא.

על כן מבחינתי להגיע לפסטיבל הזה זו דרך טובה להתנתק מהאוירה השלילית הכללית ומצד שני דרך מעולה להיוודע לכמה וכמה אמנים ולהקות איכותיים, חתרניים, יצירתיים וכאלה שיש להם אמירה מוסיקלית חזקה על הבמה. ולמזלנו (עוד) יש כאלה אמנים ויוצרים בארץ.

אז הערב התחיל קצת באיחור, כנראה בגלל הבאלנס שהתאחר ללהקות, אבל איזה ערב זה היה! תאורה פסיכדלית שהוקרנה ממקרן על הקיר פלוס סלסלת סוכריות על מקל המתינו למבקרים. את הערב פתחה להקת סמבה אפלה, הרכב שהשמועות הטובות על פועלו החלו מסתובבות מזה מספר חודשים ברשת. זו רביעייה שבראשה שר וצעק בו זמנית על הבמה האמן משה גרשון ואיתו על הבמה אולה, פורטונה וים על גיטרות ועל הסינטי ומכונת התופים. אחרי ההופעה, כשדיברתי איתם הם הגדירו את עצמם כ"גראג' אלקטרוני". שירה מאולתרת ("צבע את הכסף") חצי זועמת, נוזפת והזויה ("שירו לרוע" או "זה הרגע להגיד שנגמר הרגע") בצירוף המסגרת של גיטרת הבס העצבנית והדומיננטית נשמעים בתאוריה כשילוב לא מוצלח, אבל בפועל זה הרכב אוונגרדי מאוד מרתק ומעניין עם אמירה מוסיקלית חזקה שמעבירה תחושה של מתח ודרמטיות (בעיקר בשיר על שני גברים, לבן ושחור שהולכים ביחד ושני שוטרים "נופלים עליהם"), כאילו שהם מסריטים סרט על הבמה ומתארים אותו לקהל באמצעים קוליים. כשגרשון צועק "והשראה, איפה את" ? והבחורה שלידו עונה לו "אני למעלה" ההופעה נראית כמו הצגת מתח שהומרה לצורה של הופעת רוק. בשירה האבסטרקטית של גרשון אני מרגיש שיש שם בקטנה איזו השפעה של אוהד פישוף מנושאי המגבעת, אבל בכל מקרה החומר הוא חזק ובועט והקהל מריע להם בסיומה של ההופעה שלהם, שהייתה די קצרה. שווה יהיה לעקוב אחריהם. אני אהבתי !

אחרי "סמבה אפלה" עולה הגיטריסט גיא שפירא למופע סולו אוונגארדי חשמלי (שהוא קרא לו Knowbless) כשהוא משלב בין נגינה על גיטרה חשמלית בצורה לא סטנדנרטית עם מברג יחד עם יצירת שכבות מוסיקליות ואפקטים מהמיקסר שמונח מולו. השילוב בין הגיטרה למיקסר יצר מה שהייתי קורא "הפסקול של סרט האימה שעוד לא נכתב". זה חומר מאוד גולמי ויש עוד לאן לפתח אותו, אבל מצד שני צריך לזכור שזה לא עניין פשוט וקל לייצר את כל שכבות הסאונד ששפירא יוצר על הבמה מולנו. הוא עוד יחזור בהמשך לנגן כחלק מההרכב של אריאל קליינר.

הפסקה קצרה ואריאל קליינר עולה לבמה חמוש ביובל גוטמן על התופים ושרון ראובני על הבס וגיא שפירא על הגיטרה. קליינר הוציא לפני כשנה את האלבום "כלום בקרוב" ואיכשהו פשוט לא יצא לי לראות אותו מופיע. הוא פותח את ההופעה בקאבר לא רע בכלל של הקולגה שלו אלי לס "רחוק מהמשק". רוק מלנכולי שכזה ומהורהר, הייתי מגדיר את ההופעה של קליינר. תחושת שירי הבאסה והכלום ממשיכה ב"כמה פעמים שלא":

"עכשיו אני קם אחרי כמה ימים שלא
חזרתי לחשוב אחרי כמה חודשים שלא
עכשיו אני חושב על כמה פעמים שלא
עכשיו אני חי בתוך הפעמים שלא"

החבר'ה על הבמה נותנים לקליינר מסגרת נוחה להשתעשע ולג'מג'ם חופשי בגיטרה בקטעים היותר מכסחים או לעבור לנגן בלדות רוק יותר מלודיות ("מה אתה רואה"). יש לקליינר מן צורת שירה של אדם ששקוע בצרות, במחשבות. הוא בהמשך מבקש מהסאונדמן "קצת פחות שירה שלי במוניטור". והנה קליינר עובר לבצע את "בקרוב כלום" הנושא את שם האלבום שלו שפותח עם הטקסט הבא:

" לא רואה מה בא עכשיו
אני לא רוצה יותר לסבול
מה שקרה קרה כבר
ולא יקרה כלום בקרוב…"

נראה שעל אף שהם לא אמרו את זה במפורש, חלק מן המופיעים במיניפסט הזה כתבו שירים מתוך התקופה הלא טובה שהתחילה לפני כשנתיים ואת היצירה הזאת, שהיא תוצאת הקורונה אנחנו שומעים הלילה על במת הלבונטין. זה חזק מאוד בשירים של קליינר אבל גם ל-"סמבה אפלה" היה שיר על שוטרים שסתם "נפלו" על אזרחים וקל לנחש מאיפה ההשראה באה. מה שלא יהיה, ההופעה של קליינר הייתה מצויינת. פשוט כשלא מתאמצים להישמע טוב, אז יוצאים הכי טוב שיש.

אחרי קליינר עולה לבמה ההרכב Rain Dirty Valleys. רביעיה רוקיסטית שעל קידמת הבמה תפסה את מרכז תשומת הלב הקלידנית והזמרת שלהם רקפת מור ולידה הגיטריסט דן פביאן בלוך (אקס אנטיביוטיקה וועדת חריגים) שמנסר בגיטרה. החבר'ה האלה מפציצים כאילו אין מחר והם עושים את זה כ"כ טוב שלא צריך לחפש לקטלג אותם לז'אנר כזה או אחר. מור מציגה מקדמת הבמה תצוגת תכלית יפה של זמרת כריזמתית ומלאת תשוקה. גם המתופף גרשון מזין לא פרייאר בכלל. הופעת רוק מצויינת, מה יש להגיד.

לאחריהם עולה איתי סנדובסקי לנגן בדואו יחד עם ארז משה לדואו משותף שהם קראו לו Emotional Duo. דו קרב בין גיטרה, תופים ושירה מהדהדת כמו שרק איתי סנדובסקי יכול הפך לג'אם פסיכדלי במיטב המסורת של להקות הסטונרים משנות האלפיים צפונה. ההרכב הפסיכדלי – פרוגרסיבי המלא של איתי סנדובסקי EmotionLotion עלה לנגן לאחר מכן, והציג הופעה פסיכדלית מעולה בחיזוק של רעות רבקה שהוסיפה איכויות שירה של זמרת אופרה. פה כבר אנחנו מדברים על יצירות מורכבות עם קטעי מעברים לא פשוטים שנעים בין הפרוגרסיבי לפסיכדלי. קטע גיטרה שארז מנגן באמצע ההופעה מזכיר לי קטע דומה מאיזה אלבום פולק פרוגרסיבי גרמני מסוים משנות השבעים ואני אומר את הערה הזאת בהחלט לחיוב!

אחרונים חביבים עלו לנגן שלישיית הקלפטומנים והם נתנו הופעת פאנק רועשת שסגרה את הלילה. איכשהו, תמיד הייתי רגיל לראות אותם בהופעות במועדון הצימר ומשהו במעבר ללבונטין, התאורה, הסאונד, לא יודע מה הרגיש לי קצת פחות מתאים להופעה שלהם, למרות שסה"כ הם ניגנו בסדר גמור. טוב, בסוף הערב בשתיים בלילה, אחוזי הקליטה יורדים, אין מה לעשות. סה"כ ערב מוצלח מאוד, מסתבר שיש חיים לסצינת האינדי גם אחרי הקורונה ! וזה לא רע בכלל בשביל סצינה שלהיות חלק ממנה זה להתעסק בהישרדות מתמדת. כן ירבו עוד פסטיבלים כאלה. סנדובסקי אומר שיהיו עוד פסטיבלי המשך…אני כבר מחכה לפסטיבל המיניפסייק הבא!

לחצו לצפייה בגלריית תמונות שצילם "גרבולון גרבולונוביץ'"  במהלך הפסטיבל