גילוי נאות – מעולם לא הייתי בהופעה של להקה רטורית. אולם את יוסי אלפנט פגשתי לא פעם, במהלך השנים בהם נהגתי לאכול את ארוחותיי במסעדת "כתר המזרח" שהייתה עבורי מעין בית כילד, נער ואדם בוגר. ממש כפי שהפכה למשך שנים רבות ה"משרד" החברתי ומקום המפגש של אנשי חברת "הגר" של אריק איינשטיין וחבורתו. ומכאן לאבן שואבת לאמנים רבים. אלפנט נמנה על האמנים שהגיעו למסעדה ולמשרד והוא לכד את עיני. הצעיר בחבורה שרוב אנשיה היו אנשים שכבר אז הוגדרו מבוגרים.
את המוזיקה של אלפנט שמעתי בחטף, רדיו וכאלו. להקה רטורית וכל השאר, לא הייתי ממש ממוקד ומחובר. הימים שמוזיקה לדידי הייתה ועדיין נותרה רוק מתקדם של שנות השבעים…
לפני 30 שנה, בספטמבר 1991 נדם ליבו של הגיטריסט והמוסיקאי יוסי אלפנט במהלך הופעה במועדון לוגוס. בעולם המוזיקה הוא הותיר אחריו אלבום שירים של "להקה רטורית" שהקים בתחילת שנות השמונים והיא פעלה במיוחד בגזרת מועדון פינגוין עד שהתפרקה בשנת 1989, אלבום נוסף שהותיר אחריו הוא "אלפנט" שהחל כהקלטות דמו לשירים שחיבר ולאחר מותו עמל המפיק המוזיקלי יואב שדמה להשלימו על ידי הקלטת נגנים נוספים. ידיו של אלפנט הותירו רשמים גם בהפקות מוזיקליות באלבומי אמנים אחרים ביניהם החברים של נטאשה, רמי פורטיס ואחרים.
למעשה בחייו המאוד קצרים ובהתאם לרוח התקופה בה נכח כמוזיקאי היה יוסי אלפנט שרוי בעולמות הגל החדש בואכה פוסט פאנק ורוק אלטרנטיבי בשפה העברית, השפעות התקופה ניכרות מאוד בשיריו בפן המלודי והמבני לצד הטקסטים המנגישים חשבונות נפש אישיים לצד זווית ראייה מעניינת על החיים המתנהלים.
אחרי מותו הקדיש לו שדרן ועורך המוזיקה יואב קוטנר פרק מיוחד במסגרת תוכניתו הטלוויזיונית "קול הפופ" בה שולבו תיעודי וידאו נדירים מהופעות.
בערב לפני יום כיפור התקיים בסינמטק התל אביבי אירוע לציון 30 שנה שחלפו מאז מותו. מוקד הערב היה הקרנה של הסרט "חייב לזוז" שבוים בשנת 2008 בידי אבידע לבני והופק על ידי גידי אביבי, דרור נחום ויעל בירון. הסרט מתמקד למעשה בדמותו של המוזיקאי היוצר אהוד בנאי. אז מוזיקאי צעיר המחפש את דרכו בסצנת המוזיקה הישראלית. הסרט העוקב ישירות על דרכו של אהוד מביא בזווית נדירה גם התבוננות בדמותו של יוסי אלפנט אשר היה נגן גיטרה בהרכבו של בנאי – "הפליטים", באינפו של הסרט נאמר בלשון הזו – "..באותו הזמן, יוסי אלפנט חולם להיות אגדת רוק בינלאומית, אך סבל ממום בלב והרגיש שהוא עומד למות בגיל צעיר. ללהקה של שניהם, שגם יתר חבריה לא מצאו את מקומם בחברה הישראלית, קראו הפליטים. זו הייתה להקה של תקליט אחד, שלא נמכר כמעט בזמן אמת אבל הציע תשוקה מוזיקלית אינסופית והניח את היסודות לרוק הישראלי כולו. זאת גם הייתה חברות חד פעמית, שהתגלגלה מרמת גן הפרובינציאלית לאמסטרדם, לונדון, כרכור וראש פינה, ויצרה מוסיקה שתישאר איתנו לעד."
הצצה לסרט
אל ההקרנה הגיע קהל אותו ניתן להגדיר באופן כללי כ"בוגרי סצנת המוזיקה בשנות השמונים שפעלה בין יהודה הלוי 53 (מועדון פינגווין) ועד לינקולן 8 (מועדון ליקוויד במשכנו הראשון) בתל אביב".
את הערב פתח מופע קצר של המוזיקאים עמיר "ג'נגו" רוסיאנו ואור אדרי שבצעו מספר משיריו של אלפנט המנוח.
בראי השנים ניתן לומר כיום כי אלפנט היה סוג של חלוץ באותה עת, הן ביצירה המוזיקלית התקופתית והן בדמותו כגיטריסט ששאף לפרוץ את הגבולות שהיו מוכרים עד אז.
