לפני 12 שנים התאחדו להם כמה חברים מישוביי המועצה המקומית מגידו כדי להקים את פסטיבל יערות מנשה, הפסטיבל שגדל משנה לשנה אירח ביערות הסמוכים כמה מגדולי המוזיקאים בארץ, בין אם הם מיינסטרים או אלטרנטיביים.
11 שנים של פסטיבל עברו ביעף עד שבשנה שעברה הגיעה הקורונה ושיבשה לכולנו את התוכניות וכך לאחר שנה של הפסקה מאולצת חזר הפסטיבל במתכונת קצת אחרת עם שם חדש ומיתוג משופר – פסטיבל סנטרל פארק.
השוני העיקרי בין הפסטיבלים בשנים הקודמות לפסטיבל סנטרל פארק שהשנה ויתרו על מתחמי הלינה ומתחם הפסטיבל שהכיל מלבד הופעות גם הפעלות רבות לשוהים במקום בימי הפסטיבל, גם החלוקה לבמות נעלמה ובמקומה נבנתה במה אחת גדולה וערבי פסטיבל ממוקדים המתחילים עם שעות הדימדומים ואל תוך הלילה, סגנון ההופעות אף הוא עבר טרנספורמציה ובמקום להתמקד באומנים אלטרנטיביים על במות קטנות, הפך פסטיבל סנטרל פארק לאירוע המרכז את השמות הגדולים ביותר בתעשיית הרוק הישראלית.
במקביל לפסטיבל המרכזי התארגנו בעין השופט, הקיבוץ הצמוד לסנטרל פארק מתחם הופעות בחינם של אומנים מהזרם האלטרנטיבי לאורך ימי הפסטיבל הראשי ומכיוון שזהו הפסטיבל הצידי התקבל גם השם ההומורסטי סאות' פארק.
שעות אחה"צ ואנחנו נוסעים במאזדה 2 על כביש 2, נוסעים זו אולי לא ההגדרה המדויקת כי בצורה האופיינית לכבישי ישראל התנועה לא ממש זורמת לכל אלו הרוצים לצאת מתל אביב צפונה, אבל הנה, עברנו כבר את געש, נתניה וגם את חבצלת השרון ופתאום גם המחוג של המהירות התחיל להראות מספרים דו ספרתיים, יערות מנשה הנה אנחנו באים… שש בערב עם פתיחת השערים אנחנו כבר מגיעים ללוקשיין, השנה ויתרו על היערות ונשארו עם המנשה ואת האמת בצדק עשו, להתחיל להריץ הופעות בפני אלפי אנשים שיש מלא עצים מסביב זה לא הכי מסתדר.
שעת בין ערבים והשמש מראה סימני שקיעה, את האוטו החננו ממש בצמוד לפתחו של הפסטיבל ואפילו לא היינו צריכים פריבילגיה, כבר התחלנו בטוב, גם בדיקת התו הירוק עברה מהר וחמש דקות אחר כך כבר שאלנו את הברמנית -קיבוצניקית "מה יש מהחבית?" 20 שקל שליש גולדסטאר זה בהחלט סביר, בעיקר אם נשווה את זה למחירים המוגזמים של הברים בהופעות מרכז הארץ.
מה התוכנית הערב? שלוש הופעות אחת אחרי השנייה, פותחים עם ג'יין בורדו, ממשיכים עם אביתר בנאי ומקנחים עם דודו טסה, כל הכבוד למארגני הפסטיבל על הסט ליסט, בהחלט מעורר תיאבון לאוזניים, כן, הנסיעה עשתה אותנו רעבים אז גם ירדנו על נקניקיה שמנמנה עם טונה חרדל וקינחנו בטורטייה ואז גם גלידה אמריקאית כי אפשר להגיד לה לא.. בבקשה לא לשפוט אותנו לא עמדנו בפיתוי.
שבע וחצי, השמש בדיוק נעלמה מתחת לקו האופק וזה זמן מצוין לקבל את הלהקה הראשונה של הערב – ג'יין בורדו וזה גם הזמן לקרוא לכל צעירי וצעירות המקום להתקרב אל הבמה ולשיר יחד עם דורון טלמון "עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו, אני לא מקנאה כן זה לא המצב, העיר הזאת קטנה מדי לשתינו"
סופו של יום, שאריות של אור אחרונות מתחלפות עם תאורת במה וג'יין בורדו ממשיכים במופע כל הלהיטים ויש מתברר דיי הרבה, הקהל מגלה נאמנות לאורכו של כל המופע ושר עם הלהקה את כל השירים בין אם אלו הפחות מוכרים לבין אם זה הלהיטים הגדולים של ג'יין בורדו כמו הלהיט הגדול שלהם "איך אפשר שלא", הזוגות בקהל עברו למצב חבק.
אחרי בערך כשעה וחצי אנחנו מסיימים את השליש הראשון של הערב, הלהקה יורדת מהבמה והקהל מתפנה אל דוכני האוכל או שסתם מתפנה, עשרים דקות הפסקה לסדר את הבמה מחדש והנה מתחילים מחדש עם אביתר בנאי.
לפני כחודשיים הוציא אביתר בנאי את אלבומו "החיים מתחילים לנגן" בעבודה משותפת עם תמיר מוסקט ועם האלבום גם הופעה חדשה, היינו שם במופע ההשקה בהיכל התרבות וכעת זו הזדמנות שניה לראות את ההופעה המוצלחת הזאת, הפעם על במת אצטדיונים בהיכל פתוח, אל בנאי ומוסקט גם מצטרפים איתמר ציגלר, יוגב גלוסמן ורועי חרמון, כל אחד מהם מוכשר בתחומו והתוצאה פשוט מענגת, בין אם אלו השירים החדשים ובין אם אלו העיבודים המחודשים של מוסקט לקלאסיקות של בנאי. הופעה קצבית ומגוונת עם להקה שמחמיאה לשירים של אביתר.
עשר וחצי בלילה, שתי הופעות מאחורינו ואנחנו בדרך להופעה המסכמת של הערב, תורו של דודו טסה לעלות לבמה, למרות שאנחנו ארבע שעות במתחם העייפות לא ניכרת אצלנו ולא על הקהל שמקבל את טסה באהבה ניכרת וכשמגיעים תורם של השירים העיראקיים כולם כבר על הרגלים בריקודים אתניים מסורתיים (מישהו יודע איך הולך ריקוד עיראקי?)
שעת חצות הגיעה, דודו והלהקה יורדים מהבמה ואנחנו עושים את דרכנו חזרה אל האוטו ושוב נציין את נוחות החנייה במתחם שבניגוד להופעות גדולות או פסטיבלים אחרים מוקמה החנייה מאוד קרוב לשער היציאה, תוך דקות אנחנו אומרים שלום לשדות העמק ועושים את פעמינו אל המולת העיר תל אביב, לצערנו לא נגיע לימים האחרים של הפסטיבל אבל אנחנו בטוחים שיהיה ממש שווה
