סיקור הופעות
כולל וידאו

עיראקי, בוכרי וטריפוליטאי בתיאטרון תימני

המופע של לה פלפולה, גרוב עיראקי במרכז האתני הרב תחומי מיסודו של תיאטרון ענבל היה מעין מסע בזמן ובמקום, הרכב מוזיקלי של קיבוץ גלויות המשמר את הצליל האתני של יהדות בבל

לפני מספר שנים כתבתי על החיבור המוזיקלי שלי למוזיקה של יהודי בבל, באלו המילים – "את היכרותי הראשונה עם הצליל המזרחי ערבי הקסום והמתוזמר בשלל כינורות וכלי ייחודים כעוד, קנון וחלילים עשיתי מול תזמורת ראשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא, אחד הנגנים בתזמורת, הכנר, היוצר והמבצע אלברט שטרית, היה נשוי לגברת רבקה, מנהלת משק הבית בביתה המפואר של סבתי, כילד קטן הייתה לוקחת אותי רבקה אל שכונת התקווה, ממש מעל השוק והרחוב הראשי הסואן לביתם, שם הייתי מתוודע למוזיקה ההיא שאת צליליה הייתי שומע לאחר מכן מעל מרקע הטלוויזיה עם התזמורת, לא רחוק משם התנהל בית הקפה נח, לשם היו מגיעים הכוויתים, האחים סאלח ודודו עזרא, שאף הם היו חברים בתזמורת של זוזו מוסא, כדי לנגן ולשיר."

מי שהוציא את הצליל המוזיקלי העיראקי שהיה תמיד במעין גטו מוזיקלי מקומי השמור רק לבני העדה הוא דודו טסה. כעת מגיעים חברי "לה פלפולה" ולוקחים צעד נוסף בהנגשת המוזיקה " מבית אבא וסבא" אל הקהל הרחב ולאו דווקא לאלו המבקשים להתענג על זכרונות מהבית.

לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל

"לה פלפולה" הוא הרכב נגנים שבראשם עומד דוד רגב זערור, נינו של נגן הקאנון והמלחין העיראקי, יוסף זערור, דוד ממשיך את דרכו כשהוא מנגן בעצמו בקאנון. לצידו תום (אפנדי עווד) מרגלית המנגן בעוד, יוהנה ריטמולר (הכי ייקית המתמחה בהרכבים מזרחיים ערביים) המנגנת בכינור וג'וזה, בן מכלוף (טריפוליטאי גאה) בדרבוקה ואלן אלייב (ממשפחת אלייב הבוכרית המפורסמת) בכלי הקשה, ממש קיבוץ גלויות ההולך בעקבותיו של הצליל העיראקי היהודי הקלאסי.

אמש הגיש ההרכב תמהיל של מוזיקאת מקאם עיראקי, הצד הפחות מוכר בקרב הציבור הרחב, הפתיחות הארוכות והמיוחדות הבאות בדרך כלל כפתיח ליצירה שלמה, אצל לה פלפולה הן עומדות בפני עצמן, נותנות כבוד למקצב ולמתח המוזיקלי שהן יוצרות תוך כדי התנגנותן. אל הצלילים הללו משתלבת לחימום האווירה והמסת הגבולות בין ההרכב והקהל יוהני פרז "לה פלפולה", רקדנית בטן קלאסית ובת זוגו של דוד. יוהני משלבת סגנונות ריקוד ערבי שונות בין יצירה אחת לשניה כשהיא דואגת כמובן להחליף תלבושות מריקוד לריקוד.

לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל

האמת שלרגעים הרגשתי מעין מסע חזרה בזמן למחוות שמעולם לא ביקרתי בהם פיזית אלא רק מצפייה והתבוננות, רובן של היצירות שהתנגנו היו חדשות עבורי למעט שתיים מוכרות ופופולאריות שכבר זכו בעבר לתחייה בידי אמנים אחרים – "אשראב כסאכ ותהווה" ו"פוג אל נאחל".

לה פלפולה. צילום יובל אראל
לה פלפולה. צילום יובל אראל

רגעים מהמופע

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: