אסף אבידן חוזר לבארבי עם Anagnorisis

אסף אבידן הוא מסוג הגאונים פורצי הדרך שאומנם צמח ופרח בסצנת הרוק המקומית אבל "שיחק אותה בגדול" בעולם והפך לכוכב על בינלאומי לא מעט בזכות הכישרון והייחודיות המוסיקלית שלו.

כמי שממש החל את דרכו על בימת הברבי בדרום תל אביב וכיום ממלא את היכלי התהילה באירופה – החזרה שלו לשורשים ולמקורות, לסביבה שבה עוצבו הסגנון הבימתי והמוסיקלי שלו יותר  ממרגשת ולא הייתי מפסיד את ההופעה הזו בעל כל הון שבעולם.

האמת היא שההופעה הזו נולדה לאחד שכל הכרטיסים למופע הבכורה של סיבוב ההופעות הבינלאומי שלו בתיאטרון הרומי של קיסריה נמכרו ואבידן ולהקתו מצאו צורך להוסיף הופעה, עובדה שכאמור, רק משרתת את הסגנון הייחודי של היוצר הזה, שלטעמי, עדין מרגיש הכי בבית באולמות היותר אינטימיים שבו מתבצע הקשר הבלתי אמצעי שלו עם הקהל.

למרות שעיקר הפרסום שלו הגיע בכלל מגרסת רמיקס של הדי ג'יי הגרמני Wankelmut לשיר "(Reckoning song (One Day" גרסה שאבידן ממש לא אהב – בלשון המעטה. ושזכתה מיד עם יציאתה ל-200 מיליון צפיות ביוטיוב. אבידן המשיך כל העת לחפש את דרכו האומנותית ולפרוץ גבולות כמעט בלתי אפשריים.

אני מוכרח להודות שדי נדהמתי לצפות בתוכנית אירוח מרכזית בטלוויזיה הגרמנית שבה הופיע אבידן לבד עם כלי נגינה שהוא עצמו יצר משאריות פסולת – גיטרות שהורכבו ממקל של מטאטא ותיבת תהודה ממיכל של שמן (גם אמש השתמש אבידן בכישרון רב באחת מה"גיטרות" האלה כשהוא משלב נגינה ושירה לתוך "תיבת התהודה".

דומה, שאבידן הוא מסוג האומנים שמקצין את האירועים המוטרפים בחייו האישיים והופך אותם, בגאוניות, למוסיקה אותה הוא יוצר שהגיע, לעניות דעתי לשיא באלבומו השביעי והאחרון – "אַנַגְנוֹרֶסִיס" (ביטוי מעולם הספרות שיצר הפילוסוף היווני אריסטו המתארת את הרגע הקסום שבו הדמות בספר מגיעה לאחר ייסורים לגילוי עצמי של הזהות האמיתית שלה ובכך משנה באופן דרמטי את גורלה.

ואכן, אבידן, בתהליך עמוק ופנימי, שהוקצן בגלל מגפת הקורונה שהותירו אותו מבודד בביתו בצפון איטליה, הוא הגיע לחיבור האולטימטיבי בין הנפש (המאד מורכבת) שלו והמוסיקה שהוא יוצר.

אני מוכרח להודות שעל מנת להבין את השירים באלבום המורכב והמאתגר הזה חייבים גם לעקוב אחרי הביוגרפיה העכשווית של הכובען המטורף הזה, שלעיתים הסיפורים שלו כפי שעולים בראיונות שהוא מעניק מדי פעם נשמעים מופרחים ומוגזמים.

התקשורת ידעה לספר על מערכת יחסים פוליאמורית שהסתיימה בשברון לב טוטאלי. שלאחריה מצא אבידן ניחומים באימוץ זאב צ'כוסלובקי (לא כלב זאב כן ? אלא זאב בלתי מבוית – למה ? ככה). למרות שבהופעה, אבידן סיפר על האירוע באופן פתוח ואמיץ וטען ש"מדובר בהכלאה בין רועה גרמני לזאב פרא" – אבל בנינו ? מה זה משנה ?

בראיון ל"ישראל היום" טען אבידן שרצה לאתגר את עצמו בגידול בעל חיים פראי ובלתי מבוית וזאת מאחר שלא הצליח לחיות באופן מתורבת ומבוית במערכת היחסים הרומנטית  שהייתה לו (למה ? ככה….).

אבל, החיים עצמם אינם סיפורי אגדה והזאב, בגלל היותו זאב תקף בפראות את בעליו תוך כדי נשיכות אימתניות בגפיים של אבידן וגרימת חבלה אנושה לאוזנו, לירכו ולזרועותיו של אבידן עד כדי כך שהרופאים בבית החולים הביעו חשש שאבידן יאבד לחלוטין את היכולת שלו לנגן בגיטרה ומה שיותר גרוע, לאבד את היכולת שלו, לשמוע באוזנו הימנית (שני מדדים לא פשוטים כשמדובר במוסיקאי).

אבידן, באחד מהמונולוגים המרתקים שלו בין השירים, סיפר שבדרך לבית החולים, כשהוא הביט בזרועותיו השסועות ובקרעים הנוראיים באוזנו, נחתה עליו ההכרה שבעתיד לא יוכל להיות מוסיקאי, "אבל להפתעתי השלמתי מיד עם המצב וקיבלתי אותו". והנה שנה וחצי לאחר האירועים ההלו ולאחר הבידוד הכפוי בגלל הקורונה אבידן שוב על הבמה, בשל יותר, מקצוען והכי חשוב – מתקשר ומפלרטט עם הקהל ברמה שרק פרפורמר אמיתי יכל לעשות. (עבורי זה גם הווה הסבר לשאלה מדוע נוספה ההופעה הנהדרת הזו בברבי – הופעה שהיוותה עבור אבידן תהליך של ריפוי פסיכואנליטי מפחד הקהל ונתן לו את הביטחון הדרוש לחזור ולהופיע, ומכאן גם העוצמה הבלתי מתפשרת של המופע, שלדעתי, חייב להיות מועלה רק במסגרות קטנות ובמועדונים כמו הברבי שיכולים לשמור על האוטנטיות של ההפקת האלבום הייחודית של תמיר מוסקט, שככל הנראה, קלע היטב לרצונו של אבידן לחזור בחזרה בזמן אל האינטימיות – אל הימים הראשונים של הקריירה שלו שבו הקליט סקיצות בחדרון קטן בתל אביב מבלי ההילה המסחרית שמסביב לכוכב "אסף אבידן".

אבידן גילה שוב את בניית המוסיקה מבפנים, מבלי להזדקק לאולפני הקלטה מנוכרים, והקורונה, בהחלט השפיעה עוד יותר על תהליכי היצירה שגרמו לבידוד נפשי ופיזי.

אבל, אם מישהו חושב שה"אסף אבידן" יגלה את עצמו באותה שניה של אנגנוריסיס, הרי הוא טועה. האלבום, כמו גם המופע הייחודי גרמו אצלי לתהיות ולשאלות עוד יותר מורכבות לגבי המוסיקה של אבידן – מצד אחד מבני אקורדים פשוטים, שירים של פחות או יותר שני אקורדים שמתפתחים למורכבות גדולה בגלל העיבוד והשירה הייחודית. אבידן עבר תהליכים בדומה לתהליכים שעבר דייוויד בואי שבשנותיו האחרונות (ושחלק מהשירים, במיוחד EARTH ODYSSEY מזכירים מאד חלק מיצירותיו). אבידן מעניק אינטרפרטציה מיוחדת להגשה המיוחדת של בואי – למרות שלא מדובר כאן בהומאג' או בחיקוי אלא ביצירה מקורית הוא מבכה מרה את העובדה שלכל דבר יש סוף, אפילו לחיים, והעולם ממשיך להסתובב מסביב לציר שלו.

ואם בואי – אז בואי עד הסוף ואבידן מעניק לאחד משיריו המעולים את השם ב – Rock Of Lazarus , (דמות מהעולם הנוצרי שזכה לתחיית המתים לאחר מותו). ממש כמו שם אלבומו של הגאון שנפטר וגם גם עוסק אבידן בכל אותן שאלות מייסרות בפערים בין חיים למוות אבידן עוסק בחיים ובמוות.

זה המקום לציין את חברי להקתו של אבידן, הרכב משובח של מוסיקאים צעירים שאמש התעלו לרמות מדהימות וסיפקו סאונד מדויק ונאמן למקור. אדם שפלן הוא אחד מנגני הבאס המדויקים והפונקציונאליים שנראו על במותינו, אם כי את הפתעת הערב סיפקה הקלדנית וזמרת הרקע שלי לוי (טוב התפוח לא נופל רחוק מהעץ אם זוכרים שהיא הבת של שרון ליפשיץ).

הגברת לוי הצעירה "הפציצה" בשירת רקע כבר בשיר הפתיחה DARKNESS, ברמה של דורגה מק'ברום ב"צד האפל של הירח" של פינק פלויד. ואני אכן מקווה שיום אחד הזרקור המרכזי יופנה אל הכישרון האדיר שלה.

הסאונד המצוין (סוף סוף הופעה בברבי שהווליום חזק מספיק אבל לא מפוצץ את האוזניים) הבליט את ההרמוניות הקוליות של אבידן עם נגנו (ואם זוכרים שבאלבום האחרון אבידן עסק רבות בהעלאת עשרות ערוצי שירה, הרי התוצאה הייתה בהחלט משביעת רצון.

מבחינה קולית אבידן פרץ אפילו את השיאים שלו בשיר "הקשה" THE JAIL, שבו הוא מוכיח שוב מדוע "אסף אבידן" הוא אסף אבידן, עד כדי כך שלעיתים נדמה שרוחה של ג'ניס ג'ופלין התעוררה לחיים ונחתה בתוך גרונו של אבידן.

אהבתי מאד את הביצוע הייחודי ל– Lost Horse  שבו הביע אבידן את תחושותיו ואת האינטרפרטציה שלו למושג "אהבה", שבהופעה קיבלו תפנית של כינה נואשת וכמיהה של אדם שבור, כזה שהבין שאין בעצם בעולם מושג שנקרא "אהבה"  -שנדונה מראש לכישלון. גוון השירה הייחודי של אבידן עוררו בקהל אמוציות חזקות שלא היה יכל להישאר אדיש לכאב האוטנטי שנובע מהתנסויותיו של אבידן בתקופה האחרונה.

אבל אסור לטעות – לא כל הערב המעולה בברבי היה דכאוני ושחור, ב Wild Fire אבידן ברח למחוזות הרוק והבלוז של בוסטון, רוק שורשי ובסיסי שמאפשר לטקסטים הקשים לטפטף אט אט כמו בעינוי סיני למרכז התודעה, "תקפצו באוויר ותראו לאימא אדמה איך אתם משתחררים מהגרביטציה – זה החופש האמתי", פלרטט אבידן עם הקהל, שכמובן מילא את מבוקשו וקפץ כמו החסידים בטריבונות של הר מירון. וכך גם בשירים כ –YOUR ANCHOR  שיר שמאד מזכיר את התקופות הראשונות של אבידן עם להקתו ה"מוג'וז".

כאמור, אבידן היה משוחרר מאד וקומוניקטיבי, הוא נראה כמי שנהנה מהאהבה הבלתי פוסקת של הקהל שהזרים אנרגיות מטורפות מכוון הקהל לבמה והכיר בעל פה כל תו ואות גם משירי האלבום החדש – שלא לדבר על הביצוע המלהיב והמקפיץ של "הלהיט" בה' הידיעה RECKONING , ביצוע שהייתי לוקח אתמול ישר לאלבום של הופעה חייה.

אני מוכרח להודות שפחות אהבתי את אבידן כנגן גיטרת בלוז, ובהדרן של ההדרן (כזה שאפילו לא מופיע בליין אפ) אחרי שמחצית מהקהל היה בדרכו החוצה, אבידן התאמץ מאד להישמע ג'ו בונמסה. ובכן, אבידן הוא גיטריסט טוב, אבל לא מצוין וזה לא משנה כמה אפקטים הוא ילביש על סאונד הגיטרה.

ויש לי גם שאלה לתאורנים של הברבי – עד היום בכל ההופעות שנכחתי בהן (והיו לא מעט כאלה) תמיד התאורה היא מכוון הבמה לכוון הקהל. אין ספוטים שמכוונים מהקונסולה לבמה עובדה שיוצרת מעין מסך צבעוני קבוע שמקשה מאד על הצפייה באומן שעל הבמה. למה ?

הגילוי העיקרי בסיומו של הערב הזה בכל הקשור למוסיקה של אבידן היא שאין רגע אחד של בהירות או של הבנה, שהכל הוא בעצם שתי וערב של תחושות, של אנרגיות, של רגש והפכים של כעס וחמלה. ושלעיתים הערבוב המדהים של הצבעים המרכיבים את המוסיקליות של אבידן מותירים גוון הנוטה יותר לשחור וששואב אותך כמו חור שחור למרכז ולאחר מכן זורק אותך לתהום חסר ישע וכמעט כמו הזאב ההוא שאבידן גידל – תוקף אותך בעוצמות שרק לאחר זמן אתה מתחיל להבין שחסרה לך חתיכה מאחד האברים – ושאולי בכל אחד מאתנו חבוי איזה אסף אבידן.

אסף אבידן, מועדון הברבי בתל אביב 23.06.2021. סיבוב ההופעות הבינלאומי  Anagnorisis. נגנים – אדם שפלן -בס, שלי לוי – קלידים, יואב ארבל – תופים.

המופע הבא של אסף אבידן יתקיים במוצ"ש 26.06.2021 באמפי בקיסריה.

רגעים מהמופע