חדשות הסצנהחדשות מקומיות

שולמית לבנת, זמרת המחתרות, הלכה לעולמה

שולמית לבנת הלכה לעולמה בגיל 91. הלווייתה תתקיים היום אחה"צ.

הזמרת שולמית לבנת, אמה של שרת התרבות לשעבר לימור לבנת, נפטרה הלילה בהוספיס בבי"ח הדסה הר הצופים. לבנת הייתה בת 91 במותה. היא הותירה אחריה שני ילדים – השרה לשעבר לימור לבנת ונעם לבנת, ושבעה נכדים. הלוויתה תיערך היום בשעה 16:45, בבית העלמין ירקונים בשער הגאולה.

שר התרבות והספורט חילי טרופר הספיד את שולמית לבנת – ״שולמית לבנת, זמרת המחתרות שהתגייסה לפלמ״ח, הלכה הלילה לעולמה. שיריה וקולה של שולמית ז״ל נכנסו לפסקול התרבות הישראלית ולא יצאו ממנו לעולם. יהי זכרה ברוך״.

שולמית נולדה בשנת 1929 בווינה ובגיל 6 עלתה לארץ ישראל עם משפחתה. הוריה היו בעלי דעות הקרובות לציונות רוויזיוניסטית. היא עצמה סולקה מבית הספר עקב היותה חברה בתנועת הנוער הימנית "המכבי הצעיר". היא בחרה שלא לשוב ללמוד, החלה להופיע כשחקנית ועם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסה לפלמ"ח, כלוחמת מהשורה.

את הקריירה שלה כזמרת החלה שולמית לבנת בגיל 20. באחת מחופשותיה מהפלמ"ח פגשה את עזריאל לבנת, שחיפש זמרים לתיאטרון שרצה להקים. היא נישאה לו והחלה לשיר. בין היתר הופיעה בלהקת כרמל, הצ'יזבטרון ובהרכבה הראשון של להקת חיל הים.

בשנות ה-50 התפרסמה בשירים עבריים כמו, "שיר התופסת", "נערת תפוחי הזהב" וכן "סתיו בחלונות ובלבבי" ו"תל אל קאדי". בסוף שנות ה-80 זכתה לתואר "זמרת המחתרות", בעקבות הקלטת שירי מחתרות. היה זה אוסף מהשירים של המחתרות "לח"י" וה"אצ"ל", בהם השירים "עלי בריקדות", "הם לא ישברו אותנו", והשיר "חיילים אלמונים" (שכתב אברהם שטרן (יאיר) ב-1932), והפך להיות להמנון האצ"ל ולאחר מכן המנון הלח"י.

בריאיון עיתונאי טענה כי מאז שהקליטה שירים אלה, הוחרמה על ידי תעשיית המוזיקה. בעקבות ההחרמה, מצאה את עצמה מופיעה בעיקר מול ותיקי המחתרות וקבוצות תיירים, עד שהחליטה לפרוש באופן כמעט מוחלט. מאז, היא הופיעה מדי פעם; בעיקר לצד הופעותיה של להקת המחול של יונתן כרמון.

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: