פס קול שבועי
כולל וידאו

נגה ארז – Kids – כזה אלבום אתם חייבים לשמוע

אחרי אלבום בכורה מצוין והפסקה של ארבע שנים חוזר הצמד נגה ארז ואורי רוסו באלבום שני - Kids שמצליח להתעלות על קודמו, לקחנו אותו לסקירה מפורטת

לאלבום הזה חיכינו הרבה זמן, מה שלעצמו קצת חריג בעידן מוזיקלי של פלייליסטים שבו לאלבומי אומן כבר אין חשיבות גבוהה, אבל עם נגה ארז זה אחרת, שני הלהיטים "Views" ו- “No news on TV” ששוחררו בשנה האחרונה רק הגבירו את הרצון לקבל עוד משיתוף הפעולה של ארז ורוסו, פה לא מתחיל הסיפור.

זה כבר ארבע שנים שנגה ארז זוכה להערכה ברחבי העולם, ב-2017 יצא אלבום הבכורה של ארז "Off the radar" עם הסינגלים “Toy”, "Pity" ואחרים כאשר מתוך האלבום הזה נלקח השיר “Dance while you shot” ע"י apple כדי לקדם את שירות ה-apple music, בילי אייליש הפכה להיות מעריצה נלהבת ורק לאחרונה בחרו apple שוב להשתמש בשיר של ארז – "Views" לפרסומת שצולמה במוזיאון הלובר המקדמת את ה-iPhone X בצרפת.

את נגה ארז תפסה הקורונה בדיוק בשלב הקריטי הזה שבין שני האלבומים, לאחר כמה הצלחות ברחבי העולם תוכנן מסע הופעות בארה"ב שבתוכו לא מעט פסטיבלי מוזיקה גדולים, אבל יצא מה שיצא ונגה ארז ואורי רוסו שותפה לחיים וליצירה נשארו בארץ, האלבום השני שהיה בשלב המיקסים הסופיים עבר שיפוץ מחדש בשנת הקורונה, טקסטים שוכתבו, עיבודים נערכו והאלבום "Kids" יצא לבסוף בהוצאה גלובלית ממש בימים אלו.

וזה בדיוק השלב להגיע אל האלבום עצמו, 12 שירים מרכיבים את האלבום "Kids", מתוכו כבר הספיקו לצאת חמשת הסינגלים “Views”, "No news on tv", "End of the road", "You so gone" ו- “Story”, לכולם יש מכנה משותף הנובע גם מכותרת האלבום “kids” ולא, זה ממש לא אלבום ילדים, יותר כמו שאמא של נגה מצוטטת בקטע פתיחת האלבום – “kids, these days”.

נגה ארז מציינת בראיונות לתקשורת שהיא רואה את עצמה כזמרת פוליטית ואכן כבר באלבום הקודם נכתבו שירים עם גוון מחאתי ביקורתי על המציאות שבה אנחנו חיים, כך לדוגמא השיר “Pity” נכתב על החפצה נשית והסינגל הנושא את שם האלבום מדבר על זיוף המציאות, לראות ולא להראות מי אתה באמת. את הקו הזה ממשיכים נגה ורוסו גם באלבום החדש, הביקורת הפעם היא על דור הילדים של היום, דור הטלפונים הדיגיטליים, אלו החיים ממספר לייקים וצפיות, שעסוקים ביצירת הסטורי המושלם והמכורים למשחקי לחימה ברשת אבל בעצם חסרי כיוון לגבי עתידם.

נכון שאנחנו כמבוגרים מסתכלים על דור זה בהתנשאות מלווה ברחמים (וכמו שאומרים בפולנית "אח!, הילדים של היום") אבל למעשה גם אנחנו עדיין ילדים ורובנו ממשיכים להתרגש כשתמונה שפרסמנו קיבלה ימבה תגובות בפייס. (יצא לי ימבה, בהחלט מילה של זקנים). כך גם עם עטיפת האלבום שבו נגה ארז מצולמת כשהיא לבושה בז'קט ענק, ילדה שחושבת את עצמה גדולה אבל עדיין אבודה מבפנים.

זה הזמן לעבור אל שירי Kids ונתחיל עם “Cipi” הפותח את האלבום, לא אחד מחמשת הסינגלים שיצאו עד כה אבל כזה שבשמיעה ראשונית אפשר לאהוב בקלות, אני מנחש שגם הוא ישתחרר כסינגל בקרוב, סגנון קופצני ואופטימי בקצב, אבל עם כמו יתר שירי האלבום המילים מעבירות מסר ביקורתי שבהחלט מתאים כפתיחה לאלבום, סיכום של דור אבוד, בבלגן פנימי תמידי וכזה השומר על פסימיות, שוב ציטוט קטן מאמא מולבש על השיר "You should smile more Gogi" (אנחנו עוד נחזור אליו בשירים נוספים באלבום).

Views, השיר השני הוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום לפני כבר יותר משנה והפך במהירות ללהיט, כזכור לאחרונה אף כיכב בפרסומת של apple וזכה בעקבות כך להצלחה רבה בצרפת, המסר כאן מאוד ישיר – אנשים קונים צפיות לסרטונים ותכנים דיגיטליים שהם יצרו כדי להציג את עצמם כמפורסמים ומוצלחים יותר. השיר הזה יצא אחרי האלבום הראשון וסימן את הקו הסגנוני החדש לאלבום המתקרב, הסאונד של האלבום הראשון שהיה יותר רועש וחודרני, לוטש בצליליו עם “Views”, יותר קליט, פאנקי ועדכני. אז זה היה שונה, היום זה כבר הפך לסימן ההיכר בחיבור של ארז-רוסו.

בנוסף לשיפצור האלבום שטרם יצא נגה ארז ואורי רוסו ניצלו את תקופת הקורונה להקליט גרסאות מיוחדות למספר סינגלים מהאלבום בהופעה חיה ביתית עם חברים מהתעשייה כשהם מחליפים את האלקטרוניקה בכלים חיים ושירה תחת הכותרת: "Kids agaisnt the machine", מתוך סידרה זו הנה השיר "Views"

You so done” הוא ללא ספק השיר האהוב עלי באלבום וזה די קשה להכריז על מנצח עם אלבום שיש בו כל כך הרבה יציאות מוצלחות, זה פשוט שיר קולי, חיבור מושלם של סגנון השירה עם עיבוד חד תווי שעדיין שומר על מלודיות ואז גם מגיע הפזמון עם הלופ האלקטרוני המלוכלך, שארית מהאלבום הקודם שיושב כאן בגבולות גזרה מדויקים.

השיר "End of the road" יצא כסינגל הרביעי מהאלבום לפני כחודשיים וכבר זכה להצלחה, כנראה בזכות הפזמון הבולט, בסופו של דבר כולנו מרגישים כך, לא יודעים מה מצפה לנו בסוף הדרך אבל מנסים להתקדם, סוחבים את העול של עצמנו במסלול משוגע. מה שאותי משך בשיר הוא לאו דווקא הפזמון אלא קטע הראפ המרשים של נגה ארז שמתחיל בקצב מהיר ואז רק מתגבר, וואו! כמה מילים אפשר לדחוף בשנייה.

בכלל, מפגינה נגה ארז יכולת מרשימה בשירה מהירה, גם בשיר הבא “Bark loud” חוזרת נגה ארז אל מוטיב הראפ המהיר, הפעם השיר קצת יותר קשוח באוזן מהשירים שקדמו לו, הסאונד יותר נוקשה ומעביר תחושת כאוס ומלחמה, מה שהולך נכון עם טקסט השיר שמדבר על בריונות דיגיטלית שמתרחשת בקלות בגלל היכולת להסתתר מאחורי זהות וירטואלית.

השיר הבא בתור הוא גם זה הנושא את שם האלבום "Kids" והוא גם ממשיך את תחושת המלחמה של השיר הקודם רק הפעם הלחימה יוצאת מהעולם הוירטואלי אל המציאות הישראלית של ילדים ההופכים לחיילים ומאבדים זהות ומחשבה חופשית והכל תחת ההצדקה של מלחמות קודמות. לזה גם תורם הלופ האלקטרוני שמתקדם ברוורס ויוצר אווירה של כאוס ואפרוריות, שיר לא קל לעיכול אך חשוב.

לאחר שני שירים לא כל כך פשוטים במסרים ובהגשה אנחנו עושים סיבוב חד וחוזרים לשיר יותר קליל "Story" שמחזיר אותנו אל החיים בהשפעת הרשתות החברתיות ואל אותו סטורי ארור שמסכם את חיינו בסרטון קצרצר שחוץ מהדרך בה אנחנו בוחרים להציג את עצמנו דרך הפילטרים הדיגיטליים אנחנו גם הופכים בעצמנו לחטטנים הניזונים מסיפורים חסרי תוכן של אחרים.

הסינגל "Story" יצא ממש בסמוך לאלבום וגם לו הותאם קליפ בהתאם, הפעם ארז רוסו תפס מקום מרכזי לצד נגה ארז בשירה ובקליפ, מה שמכניס את השיר להגדרת דואט.

הבא בתור הוא השיר "Knockout", שוב אנחנו בעולם הווירטואלי והפעם במשחקי המלחמה הרשתיים, הזהות שמסתתרת מאחורי הפנטזיה של משחק המחשב והיכולת שלנו ליהנות מהרג מבלי לקום מהכיסא (או כמו שמתחיל השיר עם ציטוט קטן בעברית "לא אכלת ארוחת בוקר" (…וישר למחשב). העיבוד לשיר המאוד דיגיטלי מוסיף אף הוא לאווירה הממוחשבת ולביקורתיות שאלו לא באמת חיים אמתיים.

טוב, אז אחרי שראינו כל סטורי אפשרי, עשינו לייקים ושיחקנו יותר מדי במשחקי רשת מגיע הרגע הזה של התובנה שהכל בעצם זה שעמום אחד גדול, מעשים חסרי משמעות ותוכן. על זה גם מדבר השיר הבא בתור "No news on tv", אחד הלהיטים של האלבום, ולדעתי גם אחד המוצלחים בקריירה של נגה ארז ואורי רוסו, הכל פה פשוט מתחבר מצוין אחד עם השני, הלחן שתומך במילים והעיבוד המאוד גרובי ופתוח שנותן פשוט הרגשה כיפית.

בחודש יולי האחרון, סמוך ליציאת הסינגל הצליחה נגה ארז לתפוס תאריך הופעה בבארבי בזמן הקצר הזה שאפשרו להתקהל במקומות סגורים, הקליפ למטה לקוח מאותה הופעה וזו גם הפעם הראשונה שהשיר "No news on tv" בוצע בפני קהל אמיתי ולא דיגיטלי (ולצערי גם לא בהכרח עם מסכות).

לאחר הסינגל הקופצני הזה מגיע באלבום תורם של שני שירים קצת יותר קשוחים במסר ובהגשה, הראשון הוא "Fire kites" הפוליטי ביותר מבין שירי האלבום, הביקורת הפעם מופנית אל הסיטואציה המורכבת בישראל שבה אנו נמצאים במלחמה מתמדת אל מול שכנינו המשאירים אותנו על אש קטנה בלי פצצות אבל עם שיגור עפיפוני חבלה, נו הרי זו לא באמת מלחמה…

השיר הבא "Candyman" ממשיך את הקו של קודמו עם מילים קשות לעיכול ועיבוד קרבי בהתאמה, הכתיבה של נגה ארז אינה אומרת את הברור מאליו, בשירים מסוימים יותר קל לנחש ובאחרים כמו כאן המסר לא בהכרח ברור ויכול להתפרש בכמה כיוונים, האם זה שיר על מטרידן סדרתי שזוכה לתגובת תגמול? או שאולי ב-Candyman הכוונה לשלטון שמנסה לפתות אותנו בסוכריות כדי לסמא את עינינו מהשליטה שלו בנו? כך או כך זהו השיר הנוקב והקשה ביותר באלבום, בהקשר לסדר השירים באלבום אפשר לראות בשיר זה את תהליך ההתבגרות של הילדים, אם לאורך שירי האלבום הם חיים עם המציאות שנוחתת עליהם ומקבלים אותה כמו שהיא (גם אם בפסימיות) אז בשיר זה הממוקם אחד לפני סוף האלבום כבר יש את נקיטת פעולת התגמול.

ואנחנו מגיעים לשיר הסוגר את האלבום "Switch me off", עברנו דרך חיים עם האלבום, כזאת שהתחילה בנאיביות זהירה ונגררה אל עבר שדה הקרב, עכשיו אנחנו אחרי הכל בסוג של רוגע מלווה כתולדה מייאוש, בהתאם גם השיר השקט ביותר באלבום, כזה שנשמע במבט ראשון כשיר אהבה אבל כבר למדנו להכיר שנגה ארז לא ממש כותבת שירים רומנטיים, למעשה זהו שיר פרידה – עייפתי ממלחמות, האהבה לא תנצח הכל אלא רק תהרוג את כולנו, פשוט כבה אותי, תן לי את הזריקה אני ויתרתי.

ולסיכום:

ישנם שירים נצחיים שפשוט נשמעים טוב באוזן, אלו שגורמים לנו להרגיש קולים עם עצמנו כאשר אנחנו רוקדים אותם במסיבה או שרים אותם באוטו, כך זה לדוגמא עם השיר "I love rock 'n roll" של ג'ואן ג'ט או "Seven nation army" של ה-white strips וכך זה גם עם המוזיקה של ארז ורוסו, הנוסחה שעבדה מצוין באלבום הקודם שוכללה למוצר אלגנטי ועכשווי עם שירים כמו "Views" ו- "No news on tv" שיכולים בקלות להיכנס בעוד כמה שנים לפנתאון קלאסיקות הפופ האלקטרוני העולמי.

אבל בל נשכח כי מאחורי האריזה הקלילה והמגניבה של שירי האלבום עומדת יצירה רצינית שתוקפת תופעות תרבות והתרחשויות פוליטיות, נגה ארז ואורי רוסו אינם מאשימים רק את דור הילדים אלא גם את המציאות האפרורית השטחית והלוחמנית שבתוכה גדל דור אבוד, פסימי וחסר מטרות. עיבודי הפופ משרתים אותם טוב כי בסוף הרבה יותר קל להעביר את המסר שהוא מגיע באריזה קלה לעיכול, כאן למעשה טמונה גדולתו של האלבום.

הערת שוליים: את האנימציות המלוות את שירי האלבום והמדבקות התואמות שמגיעות עם האלבום הפיזי יצר אומן הפופ התל אביבי שרון (תאלס) רפאל שמאוד מומלץ לעקוב אחריו באינסטגרם (וגם על הדרך להשיג איזו ציור שלו לקירות הבית).

תומר גילת

יליד רחובות שעבר לרמת גן , עורך מוזיקלי ו-DJ בעבר אמן, מעצב ומנהל קראיטיב בהווה. צלם מוזיקה, כתב ומנהל מגזינים דיגיטליים.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: