פס קול שבועי

איגי דיין – תבואות הרוח חלק ב'

אלבום הסולו השלישי של מתופף להקת משינה, איגי דיין, יוצא לאור, חלק ב, האזנה

אחרי שהאזנו ממושכות לחלקו הראשון של האלבום החדש, השלישי במספר של איגי דיין, "תבואות הרוח" אשר יצא לאור בדיוק לפני חודש. היום יוצא לאור החלק השני, אף הוא כולל חמישה שירים שנכתבו והולחנו בידי איגי בהפקתו המוזיקלית של טל טרייביש.

החלק השני הוא המשכו הישיר של החלק הראשון ועליכם.ן להיכנס לאותו מוד על מנת לחוות את ההאזנה כפי שהיא מתבקשת.

כך איגי לקראת יציאת החלק השני – "אבי בללי וטל גורדון. בחיים, הסיפורים שלך מתבגרים איתך – שלא לומר מזדקנים. הכל קרה פעם, הרוב ממש מזמן. ופעם אחת, די מזמן, בזמן שלא קרה הרבה, פתאום הטלפון  צלצל. דודי לוי (ה-דודי לוי) היה על הקו, מבשר לי שלרגל מלאת שנה לפטירתו של שמוליק קראוס (ז"ל), המפיק סולו יורמן (שלצערנו נפטר לאחרונה גם הוא) מרים ערב לזכרו במסגרת פסטיבל חדש (שנפח את נשמתו מיד אחרי שנולד) בחסות העיר ראשון לציון. הרעיון היה לקבץ הרכב של זמרים שהם גם נגנים, אשר ינגנו את החומר ויחלקו ביניהם, לפי השיר, את תפקיד הזמר. דודי – שבנוסף לנגינה בגיטרה חשמלית הוטל עליו להקים את ההרכב – דיבר על אבי בללי בבס, טל גורדון בגיטרה אקוסטית, ודניאל סלומון בפסנתר. השירים של קראוס היו ותמיד יהיו יפים, אין מה לומר, אבל מה שגרם לי לומר כן היה בעיקר ההזדמנות שנקרתה להכיר יותר מקרוב כמה אנשים/אמנים שתמיד אהבתי. אז הפכנו ללהקה שמנגנת שירים של שמוליק קראוס. יש מוזר מזה? התווכחנו, ניגנו, צחקנו, התחברנו. אחרי הערב שלנו בפסטיבל, מצאנו  עצמנו נרתמים שוב ושוב לנסיונות של סולו לשמר את המופע הזה (שהיה יפה ומיוחד) בחיים. באיזשהו שלב סולומון עזב, והחליף אותו שאול בסר הנהדר. המופע – ששמו היה "רואים רחוק רואים שקוף" – קיבל מעטרה שם חליפי, יותר קולע: "נוסעים רחוק – חוזרים בלי גרוש". במשך שנים הוא נדלק וכבה, עד שלבסוף גווע. "עלי" הוא השיר לפני האחרון ב "תבואות הרוח". אחד הדברים שמייחדים אותו הוא שאין בו תקווה. בנסיונות שטרייביש ואני ערכנו באולפן, מצאנו שחטיבת קולות רזה וקודרת יכולה להיות הכלי המאפיין של השיר הזה. לקחתי על עצמי תפקיד של קול אחד, נזקקנו לעוד שניים (ולא ליותר). לבללי ולגורדון קולות נדירים, מאד מובחנים, רחבים, בשרניים ואווריריים גם יחד. באזני רוחי שמעתי את זה מושלם בביצועם, וכולנו שמחנו על ההזדמנות להפגש. אחרי קפה במרפסת, טיילנו וירדנו לאולפן. ביצענו את תפקיד המקהלה, טובלים איש בקול רעהו, מאושרים כשלושרים. לקראת סוף השיר, גל שהתרומם מתנפץ  פתאום, מותיר אחריו שני שובלים – הקול של טל, ואחריו הקול של בללי. זהו אחד הרגעים האהובים עליי באלבום. וכמו שגם הסיפור הזה מתחיל להתבגר ולשכוח בן כמה הוא, ככה מתישהו החלטנו להפגש כל כמה חדשים, עם בני/ות הזוג, כל פעם בביתו של מישהו, וכך יצא שבשבת האחרונה, אחרי מספר דחיות בשל סגרים, נפגשנו בריחוק חברתי בחצרנו שבקיבוץ, אכלנו, שוחחנו, טיילנו וצחקנו. שתינו לזכרו של סולו, מודים לו על הירושה הנחמדה שהשאיר לנו. בחיים, נחמד לגלות גם הרמוניה שלא זקוקה למוזיקה."

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: