הצימר יסגר סופית לפני ראש השנה
מנהלי המועדון המחתרתי שפעל בשולי הסצנה התרבותית בדרום תל אביב הודיעו הבוקר על סגירתו, יובל אראל וכפיר ריפשטוס מסכמים תקופה.
אחרי תריסר שנות פעילות מועדון הצימר סוגר את דלתותיו ונפרד ממבקריו. בהודעה שיצאה היום בעמוד הפייסבוק של הצימר נמסר כי – "הצימר בגלגולו הנוכחי מת מקורונה/שחיתות שלטונית. להתראות בגלגול הבא."
כאשר פניתי למנהלי המקום נמסר לי כי הסיבה העיקרית להחלטה לסיים את הפעילות היא בשל דרישות מהממשל לתשלום סכומים גבוהים עבור מקום שפעילותו וולנטרית למען הקהילה. דווקא מצד עיריית תל אביב יש להם שיתוף פעולה טוב.
המועדון "הצימר" שנפתח לראשונה בשנת 2008 בחנות ישנה ברחוב הגדוד העברי בדרום תל אביב היווה אלטרנטיבה אמיתית לסצנת התרבות בתל אביב, המקום שפעל על בסיס התנדבותי ולא למען רווח כלכלי היווה בית לעשרות הרכבים מוזיקליים חלקם מוכרים יותר וחלקם מוכרים לרוב לבאי המקום וקהל חבריהם, לצד הופעות רבות אירח הצימר פסטיבלים שונים ששילבו תחומי אמנות מגוונים החל ממוזיקה דרך אמנות פלסטית ועד כתיבה. הכניסה למועדון הייתה במחיר סמלי ביותר, אפילו האלכוהול שהוצע לאורחים היה כמעט מסובסד, בחנות בגדוד העברי ניצב מקרר ועליו דף A4 עם הטקסט בכתב יד – 10 ש"ח. מדובר היה בבקבוקי בירה לבנה נשר של חצי ליטר שבכל מקום אחר הייתה נמכרת במחיר משולש…
את ביקורי הראשון בצימר לא אשכח, היה זה בצהרי יום שישי, התאריך המדוייק 3 באקטובר 2008 הגעתי בעקבות דיווח באחד ממדורי התרבות לרחוב הגדוד העברי, סיפרו שם כי נפתח מעין מועדון מוזיקה חדש, צעיר, בועט, שהעניינים מתרחשים שם, דובר על הופעה שגלשה לרחוב, עניין. דווח שצ'רלי מגירה אמור להופיע אחר הצהריים. ומכאן אצטט דברים שכתבתי:
המועדון, יותר נכון, חנות בבניין עלוב, אפור וחסר כל ייחוד, נפתח לרחוב במעין דלת צרה וצדדית, המובילה מתא שירותים קטן ומעין שולחן מטבח לאולם – קרי לחנות עצמה, בסדר גודל של 40 מטר רבועים ולא יותר. קירות עטויים בציורים, עטיפות של דיסקים תוצרת בית, מדפים עמוסים בקלטות וידיאו ואודיו, סרטי הקלטה מתנפנפים מהתקרה ושטיח אחד המהווה את הבמה לצד כיסאות בודדים בצדדים. להקה התעסקה בכיוון הכלים, כן, היה שם גיטריסט שהקרין דמות יוצאת דופן, שיער שחור משוך לאחור בסגנון שנות החמישים, לבוש במקטורן לבן שנראה כי הושאל מארונו של הזמר אלביס פרסלי, כן תמונתו של המנוח הייתה מודבקת למערכת התופים בהם התעסקה בחורה גבוהה עם שיער ארוך ובהיר, בחורה נוספת שהחזיקה גיטרת בס, לבושה במעין אוברול עור בסגנון מלאכי הגיהנום, חשופת כתפיים ומאופרת בצבעי שחור בכבדות מוגזמת – "הנערה המתה", ובחור נוסף, חזות רגילה, שהחזיק גיטרת קצב – מיכאל שיינר. בחנות – אולם המופעים התאספו קרוב לארבעים צעירים, מישהו דאג להגיף את התריס בחזית החלון והמוסיקה החלה, לא היו אלו הצלילים שזכרתי, אלא קצב גיטרות מהיר ותוקפני, מלווה ברעשי דיסטורשן רבים, המתופפת, מיכל קאהן "מימי שאנל", ממש התפרעה, הבסיסטית נגרה זיעה, כך ממש צמוד אלי, שכן הקהל היה ממש דבוק לנגנים, כמעט ולא היה מרחק בין אלו לאלו, צ'רלי (שמו האמיתי הוא גבי אבודרהם, הנער מבית שאן שהגיע לעיר הגדולה), הסולן שר אל תוך מקרופון שנשכח מאיזה תסכית רדיו של שנות החמישים…היה חם, מהביל, רועש, סוחף, קצבי ומשהו תפס אותי, מצלמת פוקט דיגיטאלית שהייתה בכיסי נשלפה ומבלי לחשוב פעמיים התחלתי לצלם ווידיאו של ההתרחשות, מכיוון שהיינו קרובים קרובים אחד לשני לא נרתעתי מלהגיש את המצלמה קרוב קרוב לפניו של הזמר, לתעד את העוויות, הזיעה, הקצב המהיר והאווירה.
כל השאר נחרט מעל דפי ההיסטוריה, אפשר לקרא בכתבה שלי כאן.
המשכתי להגיע למועדון ואף לחגוג את ימי ההולדת שלו מידי שנה, בשנה הראשונה המקום היה כמובן צר מלהכיל את כל באי המקום והחגיגה נדדה למועדון המחוגה בפאתי פלורנטין, שם התקיימו הופעות של מספר הרכבים מבאי הצימר.
אחרי חמש שנים המקום כבר היה צר מלהכיל את כל באי המקום וכל העניין עבר עשר מטר מערבה למתחם סמוך בתוך חצר רחבת ידיים ומבנה מקורה גדול יחסית, שם נמשכה הפעילות עד שלפני שנים ספורות הכל נדד לרחוב פרנציוז ליד המושבה האמריקאית וסמוך לבית פיתקית שפעל בסמוך, אף הוא מתחם וקואפרטיב לאמנות שוליים.
גם לפסטיבלים שונים הגעתי ומצאתי שלל יוצרים מקוריים ומצויינים הן בתחומי הכתיבה והאנימציה והן בענפי אמנות אחרים, עד פילוסופיה, חברה ומה שביניהם במסגרת "החדר".
אחד הפרויקטים שתפס את תשומת ליבי היה אירוע מימונה שהתקיים בגן הציבורי מול התחנה המרכזית ברחוב לוינסקי שם פעל הצימר בשיתוף פעולה עם ספרית גן לוינסקי ושלל גופים וולנטריים אחרים כדי להביא את המטעמים, הצלילים והחגיגה גם לאוכלוסיה שהחלה לאכלס את המתחם האורבני מסביב לתחנה המרכזית – פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה. הרכבים מוזיקלים מקומיים לצד להקות מוזיקה ומחול של הפליטים הופיעו בזה אחר זה כאשר שולחן ענקי ובו שלל תבשילים מגוונים תוצרת בית אותם הביאו מתנדבות רבות הן מהצד הישראלי והן מצד המהגרים היווה את אחד ממוקדי העניין באירוע.
(האמת שהתלהבתי מהפעילות ושכחתי להפעיל את המצלמה מעבר לפריים אחד, אבל יש תיעוד, כאן)
בנוסף לפעילות המוזיקלית והפסטיבלים השונים התקיימו בצימר סדנאות לימוד שונות בתחומי האמנות.
בראיון שקיים עידו שחם מנהל הבלוג "המאזין" עם רון קציר, מנהלו של הצימר, סיפר האחרון על מערכת היחסים בין הצימר לעיריית תל אביב , ציטוט – "בניגוד למה שחושבים, קציר טוען שאין לעירייה משהו אישי נגד הצימר – נהפוך הוא. "מצאנו כל מיני רמות של הבנה בעירייה ותמיכה במעשי, בפועל. מבחינת תמיכה אקטיבית, היתה לנו המון המון תמיכה מהמחלקה לאמנות בעירייה. באמת, אין מה להגיד. ראש מחלקת אמנות אחראי במידה לא מועטה על ההישרדות שלנו עד היום: יודע לתמוך, לתת עצות, לתמוך ממש, דרך פרויקטים, כל דרך שהצליח לארגן. זה לא פשוט, פשוט כי אנחנו חריגים". קציר טוען שמבינים למעלה בעירייה שהמקום תורם לעיר וחיי התרבות, וזה כולל את חולדאי. "אדרבא, בצימר הראשון שהיה קטן התארח פעם ראש העיר עם איזה משלחת, עשו לו מן סיור במקומות תרבות אלטרנטיביים בעיר. לקחו אותו לצימר, והוא אמר, אני רואה שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה לא להפריע".
במדורו של מיכאל רורברגר בעכבר העיר המיתולוגי הסביר רון קציר את מהות המקום – " זה לא מועדון הופעות. לא מועדון בכלל. ההגדרה הרשמית היא סטודיו פרטי לאמנות. סוג של מעבדה. מקום שבו כל אמן יכול לממש את עצמו. לנגן, לעשות וידאו, לצייר, כל דבר אחר. ולמרות שמדובר בסטודיו פרטי לאמנות, הפכנו את זה לסוג של מרכז קהילתי. לא, לא מתנ"ס. חוץ מהזזת ארגזי בירה, מערכות סאונד ורהיטים, אין כאן הרבה ספורט. אנשים רואים בזה בית וחווים את זה כשלהם. הפרטי והציבורי מטושטשים כאן בכוונה. היוזמה היא פרטית, אינדיבידואלית. הדבר הזה מחייב שמספר אנשים מצומצם יסכימו על דרך מסוימת, ייקחו אחריות ויממשו אותה. הקהילה תהפוך את זה לחלק אורגני משלה ותצמיח אותו הלאה. אנחנו עובדים על עיקרון של חופש יצירתי. הכל כאן שונה. אין חוקים"
עם השנים הפעילות שלי במסגרת הבלוג התרחבה לתחומי עניין ומועדונים נוספים וכמעט שלא הגעתי למופעי המוזיקה של הסצנה העצמאית שבשוליי המיינסטרים, אך מעת לעת עקבתי אחר הנעשה במקום מדיווחים ברשת. חבל שמקום שפעל שלא למען רווח כספי נאלץ לסגור את שעריו בשל חוסר הבנה מצד הממסד הממשלתי.
ואולי כן ישוב בעתיד בקונסטלציה אחרת, מי יודע…
התחזית של כפיר – רק החזקים ישרדו, האמנות תפסיד
את הצימר "גיליתי" בגלגול הראשון שלו אי שם בסוף אפריל 2008, כשהזדמנתי לילה אחד לחדר הקטנצ'יק עמוס מדפי ספרים שהוא היה בו בדרום תל אביב בהתחלה או בסוף של רח' הגדוד העברי. זו הייתה הופעה של צפריר צורי, שידוע יותר בשם האמן "סנסה", שבה הוא ג'ימג'ם לנו בגיטרה שלו כשהוא עומד בפוזה מוזרה ומנגן עם הגב אל הקהל. מקום קטן שונה מכל מועדון או בית קפה באווירה ביתית לחלוטין. בהמשך, המקום עבר לכוך או מקום דמוי מערה לא רחוק מהחדר הראשון, הפעם ברח' הגדוד העברי 5, שם ראיתי עשרות הופעות, בין השאר של Laila, Acid Moon & The Pregnant Sun, Fortuna, Hiss, אנרגיה חולנית, מוג'הידין, אפור גשום, מוזיאון ישראל ועוד.
גם הרבה הופעות פאנק רצו שם. הופעות טובות יותר וטובות פחות, אבל תמיד אלה היו האואטסיידרים שלא מתפשרים והולכים עד הסוף עם המוזיקה שלהם. הגישה שם הייתה די אוונגארדית, בבחינת "נגן מה שאתה רוצה". היו דברים שהתפספס לי לראות שם, למשל את צ'ארלי מגירה שיובל כתב עליו שהופיע שם יחד עם מיכל קהן איכשהו לא יצא לי לראות בצימר וזה באמת פספוס רציני מבחינתי. חוץ מהחבר'ה שבאו מבחוץ, כדאי לציין שגם רון קציר עצמו היה מופיע ומנגן שם בעצמו עם ההרכבים הניסיוניים שלו ("חצי מוח על קטמין" עם המוזיקאי אסף תג'ר) עם המכשירים שהיו יוצאים מהם כל מיני צפצופים, רעש ודיסטורשן.
אחרי כמה שנים טובות במאורת הגדוד העברי 5 המקום עבר לפני כמה שנים לרח' פראנצויז 12 שהיה דווקא שידרוג חביב בהשוואה למקום הקודם. מקום קצת יותר ביתי ונוח, אבל עדיין שומר על האווירה הכיפית של הכוך מהגדוד העברי. נטע פולטורק ביצעה שם בנובמבר 2016 את ההופעה הכי מרגשת ומהפנטת שאני אי פעם ראיתי בצימר, באמת ! וכמו שאתם מבינים, ראיתי שם די הרבה. גבריאל ברויד מהמסך הלבן אמר לי כשהמסך הופיע שם יחד עם נטע באותו ערב ש-"זה מקום שקשה להופיע פה". זה נכון, תמיד היו בעיות עם הסאונד, הדהודים פה, באזים שיוצאים משם, תמיד משהו לא מסתדר. גם ירונה כספי ויובל שפריר שהופיעו שם במרץ 2018 התמודדו עם התנאים הלא פשוטים של הצימר. כי העניין שבצימר היה תמיד האווירה החופשית נסיונית מוזיקלית שבו, העניין הזה שאתה בא להופעה של איזה הרכב אלמוני ולא יודע מה אתה הולך לשמוע. המחירים של ההופעות היו ממש נמוכים בהשוואה לכל מקום אחר שאני מכיר, בממוצע 10-20 ש"ח להופעה, מקסימום 30 אם זה היה ערב של כמה להקות.
אגב, לזכותם של אנשי הצימר ייאמר שהיו שם בצימר שלטים נגד הטרדה מינית והמדיניות של המקום הייתה ברורה מאוד בעניין הזה. אני מודע לעובדה שבצימר התנהלו פעילויות נוספות מעבר להופעות, כמו כל מיני קורסים וסדנאות, פסטיבלי טייפים, "ליל מכשפות", הקרנות של סרטים מחתרתיים ועוד, אבל אני התמקדתי בהופעות כי זה מה שעניין אותי. וכן, מהעובדה שמפעם לפעם הצימר היה מרים "ערב מגבית" (היה ערב אחד שנערך במועדון גאגרין ועוד לילה "הצימר מתארח בבית פתקית" הסמוך) כמו גם מהמעבר ממקום למקום, היה ברור שאנשי הצימר הולכים על חבל דק מאוד מבחינת הרשויות. אז אני רוצה להגיד שני דברים בנושא: אל"ף כל מי שהיה בצימר יודע שזה לא מקום שנועד למטרת עשיית רווחים כמו מועדון טיפוסי, אז באמת לא ברור לי למה החליטו הרשויות שזה מקום שצריך לשלם ים כסף לחודש. ובי"ת, וזו הנקודה היותר חשובה מבחינתי, אני רוצה להגיד שזה לא רק מאוד חבל שהצימר, בגלגול השלישי שלו נסגר אלא עצם התופעה הזו שמתרחשת כבר שנים שמקומות קטנים כמו הצימר (ולאחרונה גם "צוזאמן") – שמוזיקאים שלא יכולים להרשות לעצמם להוציא כמויות גדולות של כסף בשביל להופיע, כן יכולים להופיע במקומות הקטנים האלה – נסגרים ונעלמים אחד אחד, פשוט תגרום לזה שהמוזיקאים שנמצאים בסצנה הזאת או שהם יופיעו במקומות פתוחים ברחובות, ליד כבישים או בתוך בניינים ומבנים נטושים (שזה לא ממש אידיאלי), או שהם פשוט יבחרו לצאת מת"א ותוצאה תהיה שה-"עיר ללא הפסקה" תהפוך מקום יבש וצחיח תרבותית, שבו רק מועדונים חזקים או מוזיקאים שיכולים להביא 1000 איש ויותר להופעה יוכלו להופיע בו.
אני תמיד הערכתי והעדפתי את האאוטסיידרים של הצימר, ששם אתה יכול לעמוד מטר מהאמן המופיע ולראות אותו מנגן, ע"פ הופעות איצטדיונים או מקומות שבהם נוהג הקהל ברוב חוצפה לאכול ישר בפרצוף של אמן מופיע, ולכן אני באמת מקווה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה ורון קציר והמתנדבים שעימו ימצאו מקום שבו הם יוכלו לפתוח ולקיים את הגלגול הרביעי של הצימר, כי הצימר כמו שהבנתם, בניגוד לשם הפשוט שלו, הוא לא "סתם" צימר אלא מוסד באמת חשוב לקהילה שמעריכה תרבות אלטרנטיבית שלא מתכופפת ולא מתפשרת.
כמה רגעים בלתי נשכחים בצימר כפי שכפיר תיעד אותם ויש עוד המון בערוץ היוטיוב שלו, כאן.
