דיווח מהשטח
כולל וידאו

יוסי בבליקי מגיע לאזור

מופע השקת האלבום "האם כבר הגעתי לפה" של יוסי בבליקי, עם חברים ואורח חשוב מאוד - אהוד בנאי

פתיחה – מאבק מוחות השתולל אמש שעות ספורות לפני תחילת מופע ההשקה לאלבומו החדש של יוסי בבליקי במועדון האזור. מסכי הטלויזיה והאינטרנט ניסו לשטוף את המח עם סיפורי ותיעודי בלהות אודות מציאות העשויה משטפונות ואסונות, פחד אלוהים, אוי ואבוי למי שיעיז להוציא את קצה אפו מחוץ לדלת ביתו או שמיכתו החמה, הוא יסחף וישטף או סתם יצלול מתחת לזרם הקוצף והעכור עם מכוניתו, לא מספיק היה להם שהפחידו אותנו עם תרחישי בלהות של תוקפנות אירנית העומדת להתרחש עלינו…

יוסי בבליקי. צילום יובל אראל
יוסי בבליקי. צילום יובל אראל

בהחלטה נמרצת ששרדה גם נטישות של שותפים בדרך אל הרכב מפאת הקור, החושך והרטיבות, התנעתי את הרכב בחניון התת קרקעי המאוד יבש אך הקפוא מקור שלי ויצאתי אל הדרך, מתכנן כל הדרך היכן להעמיד את הרכב קרוב למועדון האזור אך על גבעה גבוהה שנחלי המים הצפויים לא ירטיבוה יתר על המידה, כבר בדרך הבחנתי שהשד לא באמת כזה רטוב, כנראה שהשהייה על קו החוף בימי סערה מוציאה קצת מפרופורציות…

קצת לפני השעה תשע בערב אני נכנס אל תוככי מועדון האזור מבעד לוילון השחור המכסה את המבואה, חמים כאן ונעים, כמה דקות אחרי שהתארגנתי עם ציוד הצילום ואמרתי שלום בחדר האומנים אני כבר עם כוס יין מרלו תוצרת ישראלית על הבר, משקיף לעבר הקהל שכבר מילא את המקום, הרבה פנים מוכרות, ליוסי בבליקי יש מעריצים (בא נגדיר אותם יותר מדוייק – אנשים שאוהבים ומעריכים את המוזיקה שהוא יוצר) רבים שנעים איתי על אותם קווים…

 

אבל למה אני חופר כל כך הרבה, בדרך כלל ההופעות מתחילות בשעה עשר, אפילו וקצת אחרי, הפעם מעט אחרי השעה תשע וחצי המועדון היה מלא, מכונת העשן והפנסים החלו לכסות ולצבוע את הבמה, כבר מתחילים…

אחרי שנגניו של יוסי בבליקי תופסים את מקומותיהם על הבמה העמוסה בכלים, הוא מתיישב ליד הפסנתר החשמלי שלו, המופע מתחיל. יוסי לא מדבר הרבה, בעצם כן אבל הוא עושה זאת בשירה, פעם משורר תמיד משורר, עד שאתה קולט שאלו דברי פתיחה המקדימים את ביצוע השירים במופע.

וכאן ארשה לעצמי להכניס פסקה שכתבתי מכבר על האלבום אחרי שהאזנתי לו לפני מספר שבועות כאשר אך יצא לאור – "..שני חלקי האלבום מציבים את יוסי בבליקי במקום בו יושבים משוררים, הוא, האלבום, לוקח אותך אל תוככי נשמתו ומחשבותיו של בבליקי, האזנה לאלבום איננה תוך כדי, איננה כבדרך אגב, על מנת להכיל את התכנים והמסרים, צריך לפנות קצת למעלה משעה, להניח את התקליטורים בנגן ופשוט לשבת ולהאזין, בשקט, להבין."

נכון, השירים של בבליקי הם שירי משוררים, בבליקי הוא פזמונאי מספר, מה שקרוי במחוזותינו טרובדור, אשף של מילים המונחות בסדר פשוט ומתארות יחדיו אירועים ומחשבות באורח כל כך נגיש אך יחד עם זאת תוך הקפדה על שפה נקיה, ברורה, מדוקדקת ובהירה.

בבליקי, נמט, אזולאי. צילום יובל אראל
בבליקי, נמט, אזולאי. צילום יובל אראל

גם אופן ההגשה של השירים, כמו שציינתי קודם לכן בתיאור הפתיחה של המופע, הוא כל כך לירי, מתנגן, במשפטי החיבור בין שיר לשיר, יש לו לבבליקי גם מחוות גוף לקהל, הוא מרגיש שהוא חייב ומוכרח לחבור אל האנשים המצויים בחושך מבחינתו (כי התאורה על הבמה…), היו כמה רגעים שהוא פשוט קם וירד מהבמה ונעמד מול הקהל, קרוב, כדי לחוש את החום והרגש, ישיר ופשוט.

בבליקי מתחיל את המופע ליד הפסנתר, בהמשך הוא עובר לאחוז בגיטרה אקוסטית, מצטרף לנגנים ולחברים שעולים לבמה, נמט ואוזלאי, סוג של אייקון באר שבעי מוכר, גם בועז כהן, הזמרת שר ניב מצטרפת לקראת סופו של המופע, היא משתתפת באלבום, אולם אורח הכבוד של בבליקי הוא אהוד בנאי שישב רובו של הערב מכונס בחדר האומנים עד שהגיע העת להצטרף למוזיקאים שעל הבמה, שניים משיריו לצד ביצוע משותף ל"סוויטת יום העצמאות" האייקונית של בבליקי, אהוד הגיטרה החשמלית ומפוחית הפה, טרובדור לצד טרובדור. מחממים את המועדון בעוד הסופה בוששת להגיע מלבד כמה ברקים שמאירים מבעד לחלונות…

המופע נמשך קרוב לשעתיים, לא יאומן איך הזמן רץ, בחוץ סתם לילה חורפי שגרתי, לא משהו יוצא דופן, קצת גשם, כביש רטוב, לא ראיתי בדרך אף נהר אימתני שוצף, הפחידו את תל אביב לשווא…

קרדיטים: 

אלי שאולי – גיטרה חשמלית | שימי בן לולו – תופים | גיל פדידה- ויולה | אלעד בן הרוש – בס / אילה זיו – צ'לו

סאונד +תאורה – ג'רמי הורגן (האזור) בקליינר – ארז שמידע

לחצו לצפייה בגלריית התמונות מהמופע

רגעים מהמופע בווידאו

 

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close