דיווח מהשטחמחזות זמר בתאטרון
כולל וידאו

רדיו בלה בלה, הגרסה של תל אביב 2019

המופע המשחזר את סיפורו של א. וקסמן, הפעם בהיכל מנורה בתל אביב, אדר אבישר מכה על חטא, ומעמיס סופרלטיבים, פרדי על הבוקר נכון לנובמבר 2019. ביקורת.

הערת הבלוג – אמנם המופע של רדיו בלה בלה סוקר כאן לאחר המופע הראשון שהתקיים למרגלות המצדה לפני מספר שבועות בעיצומו של שבר ענן אדיר, אולם, כאשר מבקר הבית שאינו מרחם על איש יוצא מגדרו כדי להלל לקלס ולברך את הנטאשות, זו חובה מוסרית להביא את הביקורת הזו לקהל הקוראים, הביקורת של אדר אבישר, התמונות המעולות של שלומי פינטו. תהנו!!

מושלם… אין מילה בשפה העברית שיכולה לתאר את החוויה, את הביצוע, את ההשקעה המרהיבה ואת הביצוע של אופרת הרוק "רדיו בלה בלה" אמש בהיכל מנורה ביד אליהו.

ראיתי המון הופעות בימי חיי, בארץ ובחו"ל, ראיתי את המופע הבימתי של אופרת הרוק טומי, את ישו כוכב עליון באלברט הול, את “שחמט” ושלל אופרות רוק למיניהן, אך מה שהלך אתמול במשך למעלה משלוש שעות על הבמה ביד אליהו יכול לשמש בית ספר להפקה, לסאונד ובעיקר לביצוע להפקות בארץ ובחו”ל.

ניכר היה שההפקה לא חסכה במאום – במה מעוצבת באופן מרהיב, מסכי וידאו מתחלפים שעליהם הוקרנו סרטי וידאו-ארט מהממים שחלקם תיארו להפליא את נפשו המפוצלת של א.וקסמן. סאונד משובח שהבליט כל כלי וכלי ורשימת אורחים, ביניהם אמיר דדון (הנפלא) נינט טייב, עמיר בניון, ערן צור, קובי מרימי (הנפלא) וליאור אשכנזי, שמילאו באופן מדויק את הדמויות ההזויות של עלילת אופרת הרוק.

באופן אישי ההפתעה הגדולה הייתה כאשר לקראת השיר השלישי נפתחו חלק ממסכי הוידאו ועל הבמה התגלה אנסמבל עצום של נגנים כגיטריסט רון בונקר, המתופף זוהר ברזילי, שלישיית נשפנים, רביעיית כלי מיתר, שורה של נגני קלידים, ובכלל זה ארינה פופובה קלידנית וזמרת בעלת קול אופראי משולם מדהים ומרגש.

וידוי אישי קטן, לפני שממשיכים – מעולם לא הייתי חסיד גדול של החברים של נטאשה. למרות שהכרתי בגאונות של דוכין את שיטרית, משהו בהשתייכות היח"צנית של הלהקה לשנות ה – 80, עידן ה"ציירי לי שפם", גרם לי, בוגר שנות ה – 70 להתרחק. וגם כשיצא האלבום של "רדיו בלה בלה", קטעים כ"פרדי על הבוקר" גרמו לי להתרכז יותר בעובדת ה"חיקוי" של השירים האלה לפינק פלויד או לדייר סטרייטס, כשהם נוטלים ממני את היכולת לבחון את האלבום לעומק.

אומרים שמוטב מאוחר – ולכן לקראת המופע שבתי לאלבום וגיליתי בו את האוצרות המוסיליים האמיתיים – וללא ספק "בלה בלה" נחשב בעיני לאחד מעמודי התווך של הרוק הישראלי ועומד באותו מקום ביחד עם "שבלול", "כוורת" ו"סוף עונת התפוזים".

כעבור 25 שנים הנטאשות הצליחו להעביר את המוזיקה, את המסר ואת ההעמדה הבימתית פאזה והגישו כאמור מופע שלא היה מבייש אף הפקה גרנדיוזית בחו"ל. אני כותב גרנדיוזי אבל מדגיש – לא פומפוזי !!! הכל במידה, הכל פונקציונאלי.

רדיו בלה בלה, יד אליהו. צילום שלומי פינטו
רדיו בלה בלה, יד אליהו. צילום שלומי פינטו
רדיו בלה בלה, יד אליהו. צילום שלומי פינטו
רדיו בלה בלה, יד אליהו. צילום שלומי פינטו
רדיו בלה בלה, יד אליהו. צילום שלומי פינטו
רדיו בלה בלה, יד אליהו. צילום שלומי פינטו

אבל כל הפירוטכניקה הזו (תרתי משמע) לא הייתה שווה ללא המוזיקה המדהימה של ארקדי דוכין ומיכה שטרית שדומה שרק השתבחה עם השנים והפכה למרות 25 השנים מאז נכתבה לאקטואלית יותר מאי פעם (שלא לדבר על התכנים והדמויות שדווקא אתמול, שבו הכריז היועץ המשפטי לממשלה על ראש הממשלה כעל נאשם, קיבלו ביטוי חזק ואקטואלי מתמיד) – שכן בלה בלה, על כל המשתמע מכך מייצגת יותר מהכל את תופעת הלדבר את עצמך למוות… את כלי התקשורת שמשמיעים מילים מילים מילים מילים עד כדי כך שכל מה שלבן האדם השפוי נותר לעשות הוא או להפוך ללא שפוי כמו מיודענו א.וקסמן, או לברוח אל המוזיקה ואל מופעי הרוק כאל אסקפיזם הישרדותי – ונראה לי שאת זה בחרו 6,000 האנשים שמילאו את היכל הספורט עד לאפס מקום בערב שכל אמצעי התקשורת היו רוויים בבלה בלה משפטי/פוליטי/חברתי.

א. וקסמן מיודענו הוא פרדי הדיכאוני, הפי ההיפר, שץ הפסיכופט שחולם על לאנוס ילדות בגינה  וליזה הרומנטיקנית חסרת התקנה – והכל ב -24 שעות אחרונות של שידור רדיו שיסיים את שידורי התחנה – שיסיים את האסקפיזם – שיסיים את הטירוף הפומבי.

א.וקסמן הוא אני ואתה והשכן שיושב לידך באולם. ונכון, תופעת הרדיו הפיראטי חלפה ממפת השידורים בישראל, אך את מקומה תפסו הפוסטים, הבלוגים, אינסטוש פייסוש שם כל אחד הוא מפוצל אישיות, ממש כמו א. וקסמן והאלימות מרקיעה שחקים שאפילו מיודענו שץ לא הכיר – אותו שכן חביב ביום יום, משתלח באמצעות המקלדת בסכינים מורעלות בכל מי שמנוגד לעמדותיו ודעותיו… פרדי על הבוקר ? לא, הוא גם בצהריים בערב ובלילה.

ולאחר שסיים לכתוב, להשתלח, להסית, להתחזות ולהציג לעולם מצג שווא, חוזר/חוזרים אל הבדידות, המלנכוליה, הניכור, העדר קומוניקציה ואל רדידות תרבותית ותקשורתית – עולם שהמסר השיווקי גדול מהחדשות ומהמידע, שהמהדורות החדשות הם בסך הכל פרומו לתוכנית תיירותית הממומנת על ידי חברת תיירות ואל מוזיקה המופקת באמצעות לחיצת כפתור על לופ דיגיטלי.

המופע של אתמול בא בדיוק בזמן – בעיתוי מצמרר של הגשת כתבי אישום נגד ראש ממשלה מכהן – התגעגעתי, אז באתי. חסר לכם אידיוט? וארקדי ושיטרית הוכיחו אתמול בהפקה קסומה ומרגשת שא.וקסמן הוא לא האידיוט, אנחנו, כולנו, בלי הבדל צבע, מין, דעות פוליטיות והשקפות עולם – אנחנו האידיוטים – אנחנו אלה שאוכלים את הבלה בלה (או כפי שמנהיג העולם החופשי מר ד. טראמפ אומר: FAKE NEWS) כולנו משתעשעים בזיוף הגדול של החיים, מציגים לראווה תמונות של עצמנו שעובדו היטב בפוטושופ מסתירים את היטב את הכעסים הפנימיים של שץ הנמצאים בתוך תוכנו.

הערב, כאמור היה משופע בכוכבים, שכל אחד בלט והיטיב לבצע את תפקידו. אני דווקא בוחר להתרכז בשני מוזיקאים ענקים, האחד הוא הגיטריסט מיקי הררי שצליל הגיטרה הייחודי שלו הרים את הקונצרט למדרגה נוספת. למרות גילו הצעיר יחסית, להררי יש את כל אותן התכונות המאפיינות גיטריסטים בוגרים – הוא אינו מחפש את ה"שופוני" – תראו כמה אני מהיר איזו סולואים מהירים אני מרביץ בפוזות של גיטריסט האבי מטאל. הררי מדוד, שקול, רגשני ופונקציונלי ועדיין יש לו את הכריזמה המדהימה שמושכת אליו תשומת לב גם בלי "פוזות" מיותרות. (אני מודה ש 30 שנות עבודה עם חיים רומנו גורמות לי להיות מאוד ביקורתי כלפי גיטריסטים – והנה – בהררי מצאתי את כל התכונות האלה שהפכו את רומנו לבכיר הגיטריסטים שנולדו כאן).

המוזיקאי השני שהעלה את "בלה בלה" עוד מדרגה הוא המתופף ז'אן פול זימבריס (ושוב אני לא אובייקטיבי, ניגנתי עם ז'אן פול, הופענו ביחד בערבי הג'אם ההיסטוריים בקולנוע דן ואנחנו בידידות ארוכת שנים). הסגנון שלו ייחודי, הוא לעולם לא מתופף באופן "הרגיל" של המילה – לחלוקה בין תוף הבאס לסנר ולטאם טאם יש משמעות מיוחדת וכל נגיעה במצילה או בהיי האט מחושבים מראש ולעיתים ז'אן פול דווקא לא נוגע… בדומה להררי, ז'אן פול לא מרגיש צורך "להוכיח את עצמו" – למלא את המוזיקה ב"מעברים" מיותרים. הוא "מנגן" על התופים, מחושב, פונקציונאלי ומרשים ברמות. אותי הפתיעה השליטה המוחלטת שלו בתופי הדוד הסימפוניים וביחד עם זוהר ברזילי הביאו חוליית קצב הומוגנית ומרשימה להפליא.

את הוואו סיפקו גם אמיר דדון שהביא ביצוע מדוייק, מרשים ועוצמתי ל"הלו פרדי" (ביחד עם נינט המצוינת) ול"תפוש מעליות". דדון הוא זמר רוק במלוא מובן המילה, הקול שלו עוצמתי כמו הקול של דייויד קוברדייל והשירה שלו מדויקת כמו תער של סכין. הפתעה נוספת הייתה בביצוע בסגנון המזרחי של עמיר בניון ל"דברי איתי על כסף". לבניון יש גוון קול וסגנון ייחודי שאיש לא יכל לחקות והתוספת שלו לכל החלק האחרון של המופע הייתה משמעותית ותרמה רבות לרב תרבותיות ולורסאטיליות של המוסיקה בממדים החדשים שלה. בניון גם היטיב לבטא את הזעם הפנימי של שץ.

דווקא החלק הרביעי של ליזה, אותו חלק שתמיד חשבתי שמהווה "נפילה" באלבום הביא את הערב לשיאים שכמותם אני לא זוכר בארץ – קובי מרימי, התגלה כמי שיודע לא רק להיות ה"מאמי" של המדינה באירוויזיונים נוטפי שמאלץ, אלא פרפורמר בעל נוכחות בימתית תיאטרלית, זמר אופרה של ממש ובעל שליטה ווקאלית מדהימה הביצוע שלו ל"ליזה" ו"מי נגד מי". יכנסו לפנתיאון המקומי כאחד הביצועים המושלמים ביותר שנראו במחוזותינו.

וגם הביצוע המושלם של נינט ל"הללויה", היה מסוג הרגעים הבלתי נשכחים שיום אחד יאמרו : "וואו הייתי ברגע הזה ביד אליהו". שוב וידוי קטן – אני לא מחסידיה של נינט, למרות העבודה המעולה שהיא עשתה בהקלטות של הגאון סטיבן ווילסון. אבל הליהוק שלה ל"בלה בלה" היה יותר ממושלם והיא הגישה ביצוע שהפך אותה מ"זמרת רוק" ל"אלילת רוק".

הקהל קיבל את מנת הריקודים ו"השירה בציבור" ב"אני לא רוקד כשעצוב",  "עכשיו אני", "קוק בצהריים", ו"נרקומנים". אפילו ערן צור, התעלה מעל עצמו מבינה ווקאלית והיה האיש המתאים ברגע המתאים ובמקום המתאים.

והיה גם ליאור אשכנזי, אחד מבכירי שחקני ישראל כיום. שהביא את כל הכישרון שלו וזיקק אותו לשלוש השעות שלך המופע. באופן אישי לא יכולתי להשתחרר מהעבודה שאותו אשכנזי מופיע באופן קבוע ב"גב האומה" עם סאטירות מושחזות וכמובן ב"ארץ נהדרת". החלקים האלה בקריירה האמנותית התאימו ככפפה לתפקיד א. וקסמן, הציני, הממורמר, הנוגה והנואש מהמצב שעל פי רוח התקופה "מצייץ" דברים בטוויטר.

ובסופו של דבר… מדובר על שני יוצרים גאונים, מיכה שטרית וארקדי דוכין שכמו פול מקרטני וג'ון לנון, נפרדו, כעסו, לא דיברו ויום אחד התאחדו להעניק חוויה מוזיקלית, טקסטואלית ויזואלית של פעם בחיים בניצוחו ובהכוונתו של גאון מוזיקלי בדמותו של לואי להב האגדי (האיש שהפיק את אלבומיו הראשונים של ברוס ספרינגסטין ושבנו הוציא לאחרונה סינגל חדש חדש).

השניים ידעו להתעלות מעל משקעי העבר, לחלק באופן הגיוני יותר את השירה המובילה בערב הקסום הזה ובעיקר לפרגן איש לרעהו ולמוסיקה הפלאה אותה הם יצרו.

רדיו בלה בלה, יד אליהו. צילום שלומי פינטו
רדיו בלה בלה, יד אליהו. צילום שלומי פינטו

קרדיטציה לאנשי המופת: 

חברת הפקה: פורום פקטור

מפיק מוזיקלי: לואי להב

מפיקה: רננה לוי גייגו

מעצב במה ותאורה: במבי בואנו

סאונד: יאיר גורן

וידיאו ארט: גיא רומם

נגנים:

גולן זוסקוביץ, ארינה פופובה, עמית הראל, עדי דגני, מרק רוזן, אמיר גבירצמן, רון בונקר, זוהר ברזילי, יועד ניר, שירה נטיף, הגר מעוז, נינה לוטרמן .

בימים אלו נקבע תאריך נוסף למופע, תתארגנו – 11.01.2020.

רגעי הסיום, תיעוד וידאו – שלומי פינטו

 

תגים

אדר אבישר

אדר אבישר, בן 61, מוזיקאי, יוצר, פועל בפרויקטים חוצי אוקינוסים, החל את דרכו כשדרן בתחנת הרדיו קול השלום של אייבי נתן, ניהל את מועדון הרוק בקולנוע דן, כיהן בעבר כ‎עיתונאי ועורך ב"מעריב"- כתב מיוחד למזה"ת, כתב לענייני משטרה ופלילים במחוז תל אביב ובמחוז המרכז, כתב לענייני תרבות, עורך בדסק החדשות, ‎פרשן לענייני משטרה משפט ופלילים וכותב מאמרי מערכת ופובליציסטיקה ב"דבר ראשון"‎ - ‎עיתון דבר‎, ראש אגף החדשות ברדיו תל אביב, כיהן כיועץ תקשורת ודובר של שרי ממשלה, חברי כנסת, נשיא, כיום מכהן כנציג קבילות הציבור בעיריית גבעתיים, לצד פעילותו ככותב ומבקר מוזיקה בבלוג

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close