דיווח מהשטחראיונות עם מוזיקאים
כולל וידאו

מפגש עם גון בן ארי ומקהלת זולת

בשקט בשקט יצר גון בן ארי את אחד הפרויקטים המוזיקליים המסקרנים והייחודיים ביותר בארץ - שילוב של טקסים שאמנים עתיקים עם מוזיקת פופ ישראלית ומקהלה בת 40 חברים שבחרו ביחד איתו להרחיב את גבולות התודעה. ראיון עם יוצר מרתק.

את גון בן ארי ומקהלת זולת יצא לי לראות לראשונה באירוע "ספיריטואליזים" שארגנו אנשי ה- Teder FM בחללי מוזיאון תל אביב באחד מלילות אוקטובר האחרון, עשרות הופעות ואירועים בערב אחד דחוס אבל מה שהשאיר אצלי את האימפקט הגדול ביותר הייתה הופעת המקהלה במבואה של אולם רפפורט, מחזה ייחודי של 25 גברים ונשים מסודרים בחצי גורן, במרכזם עומד גון בן ארי בלבוש מושבניקי מסורתי + גיטרה אקוסטית, ביחד נוצר שם תמהיל שנע בין מוזיקה אפריקאית שבטית לשירי פופ ישראליים באווירה ספיריטואליסטית שייצגה נכון את כותרת הערב.

גון בן ארי ומקהלת זולת במוזיאון תל אביב. צילום: תומר גילת
גון בן ארי ומקהלת זולת במוזיאון תל אביב. צילום: תומר גילת

אולי זה החלל הייחודי של המוזיאון, אולי אלו היו שלוש הבירות ששתיתי לפני, אבל משהו זז שם באוויר, גלי אושר וסיפוק שנעו בין אנשי המקהלה ומשם דבקו גם בצופים, ואני עם כל הסקפטיות הפרקטית שמאפיינת אותי, הרגשתי פתאום מה זו רוחניות.

הפעם השנייה שפגשתי בגון והמקהלה הייתה בפאב "הנסיך", הופעה שתכננתי מראש וקהל אוהב בחלל האפלולי שהיה פעם סלון של משפחה אמידה במרכז מדרחוב נחלת בנימין. כן, זה לא היה אותו החלל האלגנטי והעצום של המוזיאון אבל שהמקהלה פתחה בצלילים הראשונים הבנתי שזה לא המקום אלא האנרגיה שסובבת את הלהקה עצמה וכמו אז במוזיאון, כזאת שסחפה את כולנו והשאירה חיוך טיפשי דבוק לפנים שלא ירד כל ההופעה.

גון בן ארי ומקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: תומר גילת
גון בן ארי ומקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: תומר גילת

גון בן ארי נולד בנהלל, נצר למשפחת דיין (אמא שלו, ענת גפן, אחות של יהונתן), לתודעה הציבורית הגיח דווקא בתחום הכתיבה כאשר בגיל 21 יצא ספרו הראשון "תושבי חדר הילדים", מאז הספיק להוציא עוד שני ספרים (והרביעי בדרך), במקביל עבד רבות עם רועי כפרי (שירי מרפסת) וביחד יצרו מסעות פרסום (מילקי, Yevvo ואחרים) וסדרות רשת כגון "ניצה ולחם" ו"קלטת הילדים של רועי ונוח" (שגם שודרה כפינה בארץ נהדרת), ביים עם ונייה הרמן קליפ לבוב דילן והרשימה עוד ארוכה בשביל העמוד הזה.

לפני כשנה הקים גון בן ארי את מקהלת זולת, מקהלה שמורכבת מכ-40 גברים ונשים שלרובם אין ניסיון מוזיקלי מקדים, פרויקט שנולד מהסלון הביתי ומפוסט פייסבוק הוציא את אחד הפרויקטים המסקרנים והייחודים של השנים האחרונות, הנע בין טקסי שאמנים עתיקים וקבלה מעשית עם השפעות של מוזיקת טרופיקלה ברזילאית ומילים ישראליות.

נשמע מורכב? אכן כן, בשביל לעשות קצת סדר, ביקשתי מגון עצמו שיענה על מספר שאלות, אז הנה במילים שלו – גון בן ארי

אחרי שנים של עבודה מאחורי הקלעים כסופר ותסריטאי איך התחושה לזוז אל קידמת הבמה?

בהופעה הראשונה שלנו, אחרי שלושה חודשי קיום, ב׳רומנו׳ פתאום קלטתי את זה: שהייתי צריך גב של 30 איש מאחורי, ששרים יחד איתי את המילים שלי, כדי לעלות לקדמת הבמה. שאחרת בחיים לא הייתי מעיז. זה היה עד כדי כך קשה. אז השאלה הזאת היא לא צחוק. היא איפשהו ממש המהות של המקהלה.

זה היה כל כך קיצוני שהיה בזה פן גרוטסקי — כאילו ביימתי סצינה שבה אני כבר שנים בקדמת הבמה, עד כדי כך שיש לי קהל ששר את המילים של השירים ואני עם הגב אליו — והסכמתי לעלות על הבמה רק כשהסצנה הזאת משוחקת. לא העזתי לעלות מול קהל עד שלא היה מאחורי ״קהל מזויף״ מסוים.

אני חושב שיש לי בעיה עמוקה עם קדמת הבמה, שאני מתרגל אליה לאט. איזה יחסי דחייה משיכה אבל מורכבים לאללה. תמיד הרגשתי שאני אמור להיות בקדמת הבמה, אבל אני חושב שגם באיזשהו מקום הרגשתי שלא הייתי באמת מוכן לזה. אז ההתנגשות בין הרצון לבין הבוסריות היה אלים. זה מתבטא במלא דברים: למשל, אתה לא יכול לעמוד על במה ולשיר על אהבה — או לכתוב ספרים על אהבה — כשאתה שונא אנשים במשפחה שלך. משהו באהבה שהתיימרתי לתת בגילאים צעירים יותר היה לא אותנטי, מסתבר. היה מלוכלך. כל עוד אתה עצמך לא מרגיש את האהבה שאתה מתיימר לתת קשה לך לספק את התוכן, וקשה לקהל לקבל אותו. אבל בשנים האחרונות עברתי כמה גלגולים קשים, תודה לאל, ואני מרגיש יותר אהבה לעולם ולאנשים ולאלוהים ולחיים ולמשפחה שלי ולעצמי ודי לכל דבר ביקום מלבד ל׳ריק ומורטי׳ — שם עדיין יש לי ״חסמים״ כמו שאומרים — וכך בד בבד, בהתאמה, אני מרגיש שאת התוכן שאני מייצר אני אוהב הרבה יותר, ופתאום כל מה שבא לי כשאני קם בבוקר זה רק לספק פאקינג תוכן. לתת דברים שיש בתוכי החוצה. פתאום זה כל מה שחשוב לי זה לתת את התוכן המסוים הזה, כי התוכן המסוים הזה עזר לי בטירוף, אולי אפילו הציל אותי ממוות על כל גווניו, אז פעם ראשונה שאני מרגיש שהוא יכול לעזור לאחרים. פתאום נהייה לי — בהפוכה — תירוץ ללמה זה לגיטימי שאני עובר לקדמת הבמה: כי באתי לתת, לא רק לקבל, וכי אני פתאום, במפתיע, מאמין לאללה במה שאני בא לתת.

גון בן ארי ומקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: תומר גילת
גון בן ארי ומקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: תומר גילת

שמדברים על המקהלה עולים המונחים "שאמאניזם" ו-"קבלה מעשית", איך שני הזרמים הרוחניים האלו מגיעים לידי ביטוי במוזיקה עצמה?

זו שיחה ארוכה שלא יספיק לה הראיון הזה. אבל אני לומד קבלה כבר כמעט עשר שנים ושאמאניזם כמעט אותה כמות של זמן. ובתקופה הארוכה הזאת הלכו והתבררו לי — לפחות לדעתי — מספר אלמנטים בתוך התורות האלה שאני מרגיש שקשורות באופן ישיר לשימוש בקול. שאגב, באיזור ינואר אני כנראה הולך להתחיל כיתת לימוד בנושאים האלה בדיוק ב׳רומנו׳. בשאמאניזם זה מתבטא בעובדה שב-פרו, השירה היא בכלל לא צורה של אומנות אלא צורה של רפואה: כשאתה חולה בגוף או בנפש אתה בא לשאמאן והוא נותן לך צמח כדי לשנות לך את התודעה, ואז שר לתוך התודעה הפעורה שלך באופן מסוים, כך שתשתנה לטובה. ובקבלה יש גורם מאוד דומה, שאפשר לראות אותו בעיקר בקבלה האבולעפיאנית, אבל האמת היא שיש שרידים שלו עוד מהמאה הראשונה לספירה — בספר יצירה — והוא המחשבה שלכל אות יש השפעה מסוימת על התודעה. שתי התפיסות האלה מתחברות בעובדה ששתיהן טוענות שאפשר לשנות מציאות בעזרת שפה וצלילים. בתכלס, כשאני עובד בעולם הסאחי החמוד של התלת-מימד — בעבודות שקשורות הרבה פעמים לעיתונות (ערכתי את מדור המוזיקה ב׳ידיעות אחרונות׳) ובפרסום (כל מה שאני עושה עם רועי כפרי וכו׳) — אני מתבסס הרבה פעמים על הידע הזה: כמה ואיך אפשר לשנות תודעה בעזרת שפה וצלילים.

גון בן ארי ומהקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: יובל עזרתי
גון בן ארי ומהקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: יובל עזרתי

השירים של המקהלה מושפעים מזה מאוד כי הם מנסים לעשות את מה שהכישוף הקבלי והשאמאני עושה במסגרת צופן קבלי ביהדות או מה שנקרא ״איקארו״, שיר מרפא, בשאמאניזם, רק שזה מנסה לעשות את זה בתוך המסגרת הקלאסית של שיר הפופ: ליצור שילוב בין צלילים לשפה שמשנה את התודעה. ושבכך מרפא. השירים האלה אמורים להיות משהו שהולך עם המאזין ושהוא יכול להשתמש בו ביום יום. ושהוא בא להופעה כדי להיטהר ולהלל ולהתרפא בעזרתו. זה נשמע סופר ניו אייג׳, אבל האמת היא שאנחנו כולנו עושים את זה כל היום: כמו שעוזר לשמוע שיר היפ הופ שאומר ״מאדרפאקר וור מיי מאני אט?!״ לפני שהולכים לפגישת העלאת שכר עם הבוס, או שעוזר, לא יודע מה, לשמוע את ״כל מה שאת אוהבת״ של גלי עטרי לפני שמתגרשים. יש שירים שעוזרים להיכנס למצב תודעתי מסוים. יש שירים שעוזרים להתייצב, להתיישר, להיות שמח, להיזכר בהומור, להיזכר באמונה וכו׳. ככה זה היה בעבר, וככה זה היום, רק שהיום זה מוסתר. יש שם ממשק מאוד בריא של ״שטיפת מוח עצמית״ שאפשר להשמיש: כשבא לי להרגיש ספציפית בצורה מסוימת, אני מזמזם או שומע את השיר שגורם לי להרגיש ככה.

השירים של המקהלה בנויים בתקווה שהמאזין יוכל לזמזם אותם לעצמו, כמו מן תפילה או תרופה, ובכך לקבל יותר שליטה על מצב הרוח שלו ביום יום. ״חדש חדש״ או ״בסוף זה על זה״ הם שירים שאמורים לעבוד ככה: קצת כמו מנטרה. זה מנסה להיות מעין פופ-מדיטציה או פופ-פרוזאק, מוסתר לגמרי בתוך שירי פופ קליטים וכיפים שיכולים להיות ברדיו או במועדון. כי האמת היא שההבדל בין מה שנקרא פעם ״כישוף קבלי״ או ״טקס שאמאני״ לבין מה שנקרא היום ״אמנות״ הוא דק מאוד. ואפשר ומומלץ לשחק איתו.

אז איך באמת נולד הרעיון מאחורי מקהלת זולת?

עוד מעט ייצא ב׳כתר׳ הספר שלי, שכתבתי ב-10 שנים האחרונות, ויסביר את זה הרבה יותר טוב (והרבה יותר ארוך) ממה שאני יכול כאן. אבל בקצרה: בעשר שנים האחרונות הייתי באיזה חיפוש מאוד מאוד קיצוני של איך לצאת מדיכאון שלדעתי עמד להרוג אותי — כמו שהוא הרג כבר חלקים מהמשפחה שלי — וכדי לצאת מהדיכאון הזה הלכתי לקצוות מאוד רחוקים של המציאות. שניים מהם שהשפיעו על המקהלה היו הקבלה והשאמאניזם. אבל בכללי מה שקרה בטקסים השאמאנים שעשיתי בחו״ל לפני שנים היה זה שגיליתי שיש ממשק ישיר בין הקול האנושי לבין הנפש. כלומר, שכמו שיש דרך לגעת בבטן של בן אדם — בעזרת היד למשל — יש דרך לגעת בעצב או בשמחה או בזכרון של בן אדם — בעזרת הקול — ושהדבר הזה הוא לא צחוק. זה סופר רציני וזה מציל חיים של אנשים.

גון בן ארי ומקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: תומר גילת
גון בן ארי ומקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: תומר גילת

בשנים שעבדתי במחקר על הספר ראיתי מאוד אנשים שנכנסים ציניים לאללה לטקסים שאמאניים ויוצאים משם אחרת לגמרי, כי שרו להם נכון. אבל עוד משהו שגיליתי זה העובדה שצריך קבוצה. צריך ״שבט״ כמו שאומרות ההיפיות. העולם הזה לא בנוי ככה שאפשר יהיה לעשות שום דבר לבד: צריך אוכל כדי לחיות, צריך בן או בת זוג כדי לאהוב, צריך קהילה כדי להיות. זה כישוף שעובד כמו מראה: ברגע שאני מעיז לשיר מול אנשים — למרות שאני לא אדם שמעיז לשיר — אז הם מרגישים שגם להם מותר לשיר. וההרגשה הזאת של ״וואלה תכלס מותר לי!״ כשהיא מתפשטת בקהלה היא היא ההרגשה הכי טובה שאפשרית פה, במעמקי המטריקס. ואני מרגיש שזה בריא מאוד.

כולם מכירים את הקושי לארגן מפגש עם 4 חברים, לכל אחד יש את הלו"ז וההעדפות שלו, אבל עם מקהלה בת 40 זמרים זה נראה בלתי אפשרי, איך מצליחים לגרום לזה לקרות?

האמת שזה היה מפתיע שזה קרה. אישתי, דניאל, הזכירה לי לא מזמן מה היה לפני החזרה הראשונה, לפני שמונה חודשים. מה שקרה היה שפרסמתי פוסט בפייסבוק שאומר שכתבתי 10 שירים והדפסתי שירונים שלהם וקורא לאנשים שאני לא מכיר לבוא לסלון שלנו ולשיר איתי אותם. היא שאלה אותי, לפני שהתחילו להגיע אנשים, מה נראה לי שיקרה. אמרתי: ״קבלי נבואה — יגיעו 12 איש. מתוכם יישארו 5 עד החזרה הבאה. וזאת תהייה המקהלה.״ הנבואה התפוצצה לי בפנים: על החזרה הראשונה הגיעו 34. מתוכם 30 שלא הכרתי. בהבאה מעל 40. זה מהר מאוד גדל.

גון בן ארי ומקהלת זולת. צילום: תומר גילת
גון בן ארי ומקהלת זולת. צילום: תומר גילת

אני חושב שמצד אחד זה קשור מאוד מאוד לשירים הספציפיים האלה ולמה שעברתי איתם. אבל מצד שני — ויותר חשוב — זה קשור לזה שיש צמא אדיר בעיר לקהילה. ללשיר ביחד. ללדבר על משהו נשגב ביחד. למצוא אנשים עם תחומי עניין משותפים, אנשים שנבוכים באותה מידה, אנשים שטעמו מלא כבר והם ציניים לגבי הכל ורוצים החוצה מהציניות הזאת כי הם קולטים שזה לא בריא להם. השם ישמור, אנשים עושים טקסי קקאו בכל העיר כל ערב בשביל זה! אז הם באים לשם בהתחלה למרות שלא נוח, כי זה נראה קאונטר-אינטואיטיבי בתור אדם שקשה לו להשתייך להגיע לעוד קבוצה, ואז הם נשארים כי הם קולטים שבדיוק על רקע זה אנחנו מתחברים בעצם: על זה שכולנו שם למרות שלא נוח בהתחלה. ושבאנו להרוג את הלא-נוח. לירות לו בראש. כי הוא לא עושה עבורינו כלום חוץ מלהשתיק את מה שיש לנו לתת לעולם. ואז, כשנהייה נוח, פתאום כולם מוצאים בעצמם צדדים חדשים להביע. ואמנות. ושיש להם מה לתת, ושבמובן מסוים דעתם נחוצה. אז זה קצת קרה מעצמו באופן מפתיע.

אבל גם יש לנו את ירין דדוש שהוא מנהל המקהלה ומפיק הכל ומסדר את כולם במקום ובלעדיו גם זה לא היה קורה. אז זה שילוב של הכל.

מהן התוכניות לעתיד? יש כבר דיבורים על כניסה לחדר הקלטות?

התחלנו לפני כחודש להקליט אלבום עם אורי וורטהיים, מפיק על (גוגל מיד עליו) שביום יום גם שר אצלינו במקהלה. התקווה שלי היא שיהיה ממש מה לשחרר עד האביב הבא. כי זאת מוזיקה שיוצאת באביב, כנהוג מימים ימימה.

ולסיום, כמה שאלות מוזיקליות קצרות

מיהם האמנים שהשפיעו עליך בעבר ועדיין דומיננטיים בהווה?

אין ברירה אלא להזכיר את Kanye West. גם כי אני אוהב אותו ומעריך מאוד את הדיבוק שלו, אבל גם כי היה איתו את הצירוף המקרים המשוגע שבשבוע שהתחלנו את החזרות הוא התחיל את ה׳סאנדיי סרוויס׳ שלו. פתח מקהלה באותו שבוע בול. איכשהו המחשבה הזאת הגיעה לשנינו — ובטח לעוד מלא אנשים על הכדור — באותו זמן, למרות שברור לי מאליו למה זה הגיע. כאילו, זה הזמן לזה, בבירור. לא ברור לי איך לא כולם בעולם עושים כרגע מקהלות. בכללי אני מאוד אוהב את קניה ואת פועלו. אני חושב שקניה הוא בעצמו יצירת אמנות, והוא מאלץ את העולם לפרש אותו, וזה מהמם, למרות שלא תמיד אני מתחבר לשירים או לדיעות עצמם פלוס אני חושב שהוא צריך איזה כמה שנים של לימודי תיאולוגיה, אבל זאת באמת דעתי היהודונית הפרטית ואני לא בטוח בקשר אליה. אני שמח שהוא מאתגר את העולם בדרכים חדשות. מה גם ש-Yeezus זה אלבום שאין כדוגמתו. מלבדו אני שומע בעיקר היפ הופ כבר כמה שנים טובות. מאוד אוהב את earl sweatshirt. אוהב שמערבבים בין הנמוך ובין הגבוה עד הסוף.

מלבד היפ הופ אני שומע טונה טרופיקליה. לא נראה לי היה ז׳אנר מוזיקאלי שמהדהד לי בנפש באופן יותר אורגני. ג׳ורג׳י בן חור וקיטאנו וולוסו הם הטופ לדעתי, אבל יש עוד הרבה. גם שם יש איזה עניין של שילוב בין שאמאניזם ופאגאניזם עתיק של האיזורים שבהם המוזיקה הוקלטה עם מוזיקה מודרנית, כמו שאני מרגיש שהמקהלה מנסה לעשות, והיה בזה הרבה השפעה.

חוץ מזה אני מכור כבר כמה שנים לג׳ו עמר. בעיקר לפיוטים שלו. יש משהו ברעיון של חזן — לא בקטע האשכנזי — בקטע של ״שליח ציבור״ שאני מאוד מבין. גם ביהדות, כמו בשאמאניזם, מה שנקרא היום ״אמנות״ נקרא פעם ״טקס״ או ״רפואה לנפש״ ויש משהו בפיוטים של עמר שממש מדגיש את זה: את כמה מוזיקה היא לא רק ״בידור״ אלא גם משהו שיכול לתקן לך משהו בעמוקים. אני אוהב את זה שהקול שלו משתנה בטירוף, כששומעים אותו שר אפשר לחשוב ששומעים 200 איש שונים שרים מהגרון שלו. זה תמיד מחולק ככה שהוא שר ואז המקהלה עונה לו, כמו בכל המוזיקה הרפואית מההיסטוריה של העולם, ויש בזה משהו שמשום מה נשמע מאוד מאוד טבעי לנפש: ג׳ו שר, המקהלה עונה; המודע מציע תובנה, התת מודע מגיב.

מלבד זאת אני שומע טונה שאמאנים. שאולי זה קצת מבאס או נשמע סופר איזוטורי עד שלא נכנסים לזה, אבל זה ממש משתלם. ממליץ בטירוף על כל המאסטרוס של שבט השיפיבו (shipibo) מפרו. שבט של אנשים שכבר ששת אלפים שנה כותב שירים מרפאים מהמקום הכי עמוק שאני מכיר. מכשפים באמת. משם למדתי הכל.

מי היה האומן הראשון שהערצת?

ג׳ניפר לאב היואיט, כמובן.

אם הייתה לך אפשרות לחיות בעשור מוזיקלי אחר, לאן היית חוזר?

בחיים לא הייתי חוזר לשום מקום בעבר. בא לי לבכות רק מלחשוב על זה. זה דיכאון טילים. מה יש יותר מדהים ממה שקורה היום? סוף סוף כל הקצוות מתחברים ואפשר לראות את הגורם המקשר בין טראפ ושאמאניזם פרואני. האינטרנט בא ואיתו החיבור הגדול. אני רוצה רק לעתיד.

יש איזה קאבר לשיר שתשמח לבצע עם המקהלה?

יש מלא אבל אף אחד עדיין לא בדיוק שם. כל כמה רגעים עובדים על עוד אחד. היה רגע שחשבתי על עיבוד ל-’Hive׳ של Earl Sweatshirt, או ל׳דברים נסתרים׳ של זוהר ארגוב. לא יודע. איכשהו, מאז התיכון היה לי חלום להעמיד עם מקהלה קאבר אחד לאחד לWindowlicker של אפקס טווין. בקטע של כשיש את הקולות הגבריים כולם צריכים לתופף לעצמם על החזה כשהם שרים כדי ליצור את הפילטר של הטון. בקיצור, לא מצאתי עדיין קאבר אחי, סורי.

גון בן ארי ומהקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: יובל עזרתי
גון בן ארי ומהקהלת זולת בפאב "הנסיך". צילום: יובל עזרתי

אומנים חדשים ישראלים שעשו לך את זה, או כאלו שבענייך הם הבטחה גדולה

המקהלה שלי חשפה לי קולות שלא ידעתי שקיימים עדיין שאני חושב שהם וואו רציני: עילי אשדות, שמנגן במקהלה כחון, הוא ילד בן 21 והוא גאון ברמות שבא למות, יש לו להקה שנקראת Maximal Life, והוא יעשה עם החיים האלה מה שבא לו תמיד. יש אצלנו גם את רותם בר אור, מה-Angelcy, שהוא גאון ענק ואני מרגיש שעוד ייתן קלאסיקות אלמותיות לעולם הזה, אמן שבעברית.
ענת מושקובסקי ואביב פק — שהקול שלה הוא בעצם סוג של נהר — מדהימות ועושות דברים וואו, וגם אחות של ענת, ורד מתחילה עכשיו לתת דברים חדשים. יש את רועי איטון, גם ילד, ששר אר אנד בי מפגר, את טונלה מלכה שעושה משהו מאוד מעניין ויש את יונתן מרכוס שהתחיל לשחרר עכשיו שירי שלום-חנוך דור-3.

חוץ מזה מאוד אוהב מה שקורה בהיפ הופ בארץ, בקטנות. סורי אבל כל מה שמשפחת סוויסה מייצרת עובד עלי טילים. וגם טדי נגוסה. ויש עוד הרבה אנשים שמתחילים לגעת באותם יסודות שאנחנו נוגעים: קודם כל ומעל הכל ויקטוריה חנה, הסנדקית באיזשהו מובן, והראשונה (חוץ ממאירה בן אשר) ששילבה את ההיפ הופ עם הקבלה כמו שצריך. היא עובדת עכשיו על אלבום עם רן שם טוב שהוא לא פחות מקדוש.

ויש את כל מה שנעם ענבר עושה עם מקהלת גיא בן הינום, שאני מאוד אוהב. זו וריאציה אחרת על אותו רעיון שקיים במקהלה שלנו: יש שם משהו שיותר מושך לכיוון ״הטקס העתיק״ מאשר המקהלה שלנו, שמושכת לכיוון ״איך מנגישים את זה לפופ״, וזה נראה לי נחוץ שיהיה את שתיהן. ויש את פיי שאפירו שגם נותנת איזו זווית שנראה לי קשורה.

מחוץ למקהלה שמעתי זמר אחד שממש הפך אותי. קוראים לו אמיתי סלע. אין עדיין שום דבר שלו ברשת, אבל שמעתי כמה פעמים והתפוצץ לי המוח. אמן זה יקרה מתישהו בעולם.

וחוץ מזה, יבוא יום בו רועי כפרי יקליט אלבום של רועי כפרי. והיום הזה יהיה יום חשוב מאוד.

מה המסר החיובי שלך לחיים טובים יותר?

ממש ממש עכשיו זה הזמן לעשות את מה שברור לגמרי שחייבים לעשות. ולו רק כי כולנו חד משמעית הולכים למות.

תגים

תומר גילת

יליד רחובות שעבר לרמת גן , עורך מוזיקלי ו-DJ בעבר אמן, מעצב ומנהל קראיטיב בהווה. צלם מוזיקה, כתב ומנהל מגזינים דיגיטליים.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close