דיווח מהשטחהופעות בינלאומיותפסטיבלים ואירועים מיוחדים
כולל וידאו

הכל על פסטיבל Solow החיפאי

פסטיבל SoLow בנמל חיפה 13-14/11/19 – מינימל קומפקט הביאו אותנו לנירוונה, ה-Night Beats העיפו אותנו באוויר, ה-Smellfish והמפשעות החורגות הפתיעו לטובה ועל שאר להקות (ואוניות) שראינו בנמל,כפיר ריפשטוס מדווח ומתעד, תומר שיינפלד מצלם.

כולם נוסעים לחיפה

פסטיבל Solow השלישי שנערך השנה לראשונה ממש בתוך נמל חיפה בצמוד לתחנת הרכבת מרכז השמונה היה מבחינתי בהחלט שיפור רציני, שלא לומר עליית מדרגה בכמה רמות מהפסטיבל הראשון שראיתי בחיפה לפני שנתיים, כשאז הוא היה ממוקם במספר מתחמים שהיו מפוזרים בשני הקצוות של רח' שער פלמר. אל"ף, ההגעה הפעם הייתה ממש נוחה למי שבא ברכבת, אבל יותר חשוב: הבמות היו איכותיות יותר, גדולות יותר ואפילו הבמות הקטנות לא היו בתוך ברים קטנים וצפופים כמו שזכרתי מהפעם הקודמת. והכי חשוב: מערכות סאונד שנתנו סאונד הרבה יותר איכותי ממה שאני זוכר (כשעמדתי לפני שנתיים בהופעה של Wire ופשוט לא שמעתי בכלל את השירה מקדימה), בעיקר השיפור הדרמטי בסאונד בא לידי ביטוי ב-"במת הנמל" שהייתה הבמה הגדולה והמרכזית במתחם ההופעות. אז הגענו אל מול הנמל, עולים בגשר, מגיעים ל-"שער 5" בכניסה לנמל חיפה, נכנסים בשער, פונים שמאלה, לוקחים צמיד ליומיים, בדיקה של המאבטחים בתיקים, ותוך כמה דקות אנחנו כבר יורדים לתוך מכלול של במות, שכלל גם שוק של תקליטים ודיסקים ודוכני שתייה ואוכל. נחמד, בן ריפתין ושאר הצוות שלו עשו פה באמת עבודת הכנה יפה לפסטיבל. עכשיו נראה איך האמנים שהם הביאו מיצו את הפסטיבל מבחינה מוזיקלית וביצוע על הבמה.

לקט של תצלומים משלל המופעים בפסטיבל כפי שנלכדו בעדשה של תומר שיינפלד

כרגיל, כמו בכל פסטיבל צריך לזכור שיש פה ארבע במות של הופעות שרצות זו במקביל לזו וזו אחר זו, עם המון אמנים, ככה שגם אם רוצים אין מצב לכסות את כל ההופעות. בנוסף, קיים גם עניין הטעם האישי שהנחה אותי בבחירת ההופעות שבהן צפיתי, והיו הרבה דברים טובים לצפות בהם השנה. ולבסוף, צריך גם לקחת בחשבון את עניין "העמידות הפיסית", זאת אומרת עד כמה הופעות אפשר לקלוט עד שאחוזי הקליטה יורדים והעייפות משתלטת. לכן אני צפיתי בהופעות שנמשכו עד שתיים עשרה בלילה, למרות שהיו הופעות שנמשכו לתוך הלילה עד שתיים.

Buttering Trio

Buttering Trio היו ההופעה הראשונה שצפיתי בה. כבר שמעתי את השם שלהם באחד הפסטיבלים שהלכתי אליהם, אינדינגב או מטאור,זוכר שמישהו המליץ עליהם. אבל לא יצא לי לראות אותם. אז הפעם ראיתי. רביעיה מעניינת עם סאונד ג'אזי, הסקסופון והשירה המלטפת של הזמרת מתאימים למי שאוהב ג'אז איטי שכזה, אבל אני שמתי לב במיוחד לבאסיסט בן הנדלר שאני זוכר אותו עוד מימי ההופעות של פרווה חמה במועדון קולטורה ז"ל, או מלווה את ברי סחרוף בהופעה המשותפת שלו עם להקת בבה זולה באברם הוסטל לפני כמה שנים, יש לו שליטה מתאימה בבס והוא בלט מאוד לחיוב בהופעה הזאת. אבל כללית אני לא יכול להגיד שהתחברתי יותר מדי לסגנון של הלהקה הזאת, הם הלכו פה בפסטיבל על קו מאוד נקי, מיינסטרימי ומשוייף עבורי והיה חסר שם משהו שירים את ההופעה "באויר" בשבילי, גם השיר האחרון שלהם "שאריות לא שמים בזבל, תמיד יהיה מי שיוכל אותם" שמר על הקו שהיה אמנם גרובי אבל יותר מדי נקי בשבילי.  לסיכום, אם ההרכב הזה היה הולך על קו יותר ניסיוני ואוונגארדי, ואני משוכנע שהיכולת קיימת כי החבר'ה שם על הבמה היו מקצועיים ומשופשפים, אז היה לי יותר עניין בהופעה שלהם. עניין של טעם אישי שלי.

Smellfish

ואחרי ההופעה הראשונה הזאת עלינו במעקה הלולייני אל במת המרפסת, שם בדיוק התחילה להקת הגראג' החיפאית Smellfish את ההופעה שלה, ואיזה הופעה מעולה זו הייתה ! רבייבל גאראג' אמיתי שלא היה מבייש את להקות הרטרו גראג' משנות השמונים (כמו הבראקודס הבריטיים למשל) ! אני מגיע למעקה שמול הבמה ורואה רביעיה עם מסכות על הפנים, סולן עם אורגן שהוא הוציא ממנו סאונד של אורגן פארפיסה ישן, גיטריסט, באסיסטית ומתופף מפציצים גאראג' אמריקאי מקורי משלהם (חוץ מאיזה קאבר אחד שהם דפקו), מהסוג הידידותי למשתמש התמים והנאיבי כולל צחוקים ובדיחות ציניות "לא ציפינו שתמחאו לנו כפיים" "עד עכשיו זה היה יחסית טוב", הסולן "נמרח" עם הראש על הבאסיסטית והגיטריסט באמצע אחד השירים, כן גאראג' וצחוקים הולכים ביחד. יצויין במיוחד שהיה להם שם להיט בשם "צ'יקודה" שהסולן שלהם קרא לו בצחוק "שמעונה" בסוף, שיר מגניב בהחלט. צחוקים בצד, כנגנים הם היו מעולים, באחד השירים המתופף לקח עליו את השירה.  הם קינחו את ההופעה בביצוע מכוסח וגראג'י של Wicked  Game של קריס אייזק. לא ברור מה השמות או מי הסתתרו מאחורי ארבעת המסכות, אבל ההופעה הזאת היה המון נשמה, אנרגייה והתלהבות, רוק משוחרר רסן, בקיצור כל מה שהיה חסר לי בהופעה הקודמת. שאפו, "מסריחים מריח דג" שכמותכם, מי שלא תהיו. That’s The Spirit !. בואו לצימר בתל אביב. למה רק לחיפאים מגיע להנות מהלהקה הזאת ?

המפשעות חורגות

ההופעה הבאה הייתה תוצאה של בחירה לא פשוטה בהחלט בין 2 להקות מעולות שהופיעו במקביל, כשהבחירה שלי נפלה בסופו של דבר על המפשעות חורגות. "המפשעות" זו אחת הלהקות שאני אוהב בסצנת האינדי, יש לאילונזו הסולן ולעמיתקס אחיו כזו כריזמה כובשת שפשוט אי אפשר שלא לאהוב אותם. מכיוון שהאח שאשה לא נמצא בארץ בתקופה האחרונה, אז שני האחים הנותרים החליטו להקים מחדש את המפשעות אבל הוסיפו לשם את הסיומת "חורגות" שכן הם הוסיפו מתופף מחליף במקום שאשה וכינור בס וככה בפורמט הייחודי הזה הם הופיעו על במת המרפסת. אה, שכחתי לציין שבאותו היום עגנה ממש מול הבמה ספינה ענקית שנוסעיה, ליתר דיוק גברת מבוגרת אחת מהקומה הרביעית באונייה הריעה מלמעלה להופעה של המפשעות, שאף הודו לה באנגלית רק שאני בספק אם היא הבינה על מה הם שרים ("זיין קטן"). הם התחילו באיזה אילתור ג'אזי ל-Black Dog של לד זפלין לפני שאילונזו עלה לבמה, מסרק את הזקן שלו ומודה ל"ספינת הויקינג" שכאמור שכנה במיים הקרובים לבמה וביקש "תאורה של קאנטרי". הם התחילו בביצוע ג'אזי איטי ל-"צרה צרורה". הביצועים מצחיק ומשעשע, אילונזו על הצפצפה. " שיר הלה לה לגויה" מעלה קצת את הקצב למעלה. "שיר הבא נשיר בערבית" אומר האילונזו לפני שהם מתחילים ב-"יא שבאב" מאלבומם השני. גירסת הקאנטרי – בלוז הזו עושה טוב לשירים של המפשעות, תוך כדי ההופעה כמה מעריצים אמיצים קופצים ומצטרפים למפשעות על הבמה, לא לפני שהמאבטחים מסלקים אותם בחזרה לבמה, אחד אמיץ עוד חוזר אחר כך לבמה עד שהמאבטח קולט בסוף שאין טעם סתם לסלק אותו מהבמה. מיטב הלהיטים של המפשעות באים זה אחר זה: "אין לך מה לחפש ברח' הקונגרס" (שאילונזו פעם באמת גר שם), "איך מספרים לילד שמישהו מת", "ריטלין בלוז", "לילה טוב דעה קדומה" והם בסוף מסיימים את ההופעה ב-"זיין קטן" שככל שידוע לי מעולם לא הוקלט בגירסת סטודיו (אבל בוצע חי לא מעט פעמים!) אבל מהווה סיום סוחף של ההופעה כשמעריץ בחולצה שחורה מצטרף לבמה לעיני המאבטח שרוטן לו מתחת לבמה. אין על המפשעות, גם אם הן חורגות.

מינימל קומפקט בפסטיבל Solow. צילום תומר שיינפלד
מינימל קומפקט בפסטיבל Solow. צילום תומר שיינפלד
מינימל קומפקט בפסטיבל Solow. צילום תומר שיינפלד
מינימל קומפקט בפסטיבל Solow. צילום תומר שיינפלד
מינימל קומפקט בפסטיבל Solow. צילום תומר שיינפלד
מינימל קומפקט בפסטיבל Solow. צילום תומר שיינפלד

מינימל קומפקט

ענייני לוגיסטיקה והכנה מקדימה הכרחית להופעה של מינימל קומפקט מנעו ממני את האפשרות לצפות ב-Deaf Chonky או DRY אבל לקהל התל אביבי ההרכבים המעולים האלה מוכרים וידועים ואני בטוח עוד (שוב) אראה אותם בטח בצימר התל אביבי או בית אלפא…פשוט מינימל קומפקט זו להקה שהיינו צריכים להתארגן במיוחד שעה לפני כדי לתפוס את השורה הראשונה במרכז. מעניין לציין שבין הופעת הראפ שהייתה לפניהם, להופעה של מינימל קומפקט שעלו על במת הנמל בסביבות עשר וחצי,הקהל שבין ההופעות התחלף לחלוטין מנערים חצי שתויים ומשולהבים מהראפר ששר מולם שירים על Weed, לקהל יותר מבוגר וסולידי של בני ארבעים פלוס שבאו לראות את מינימל. אין מה להגיד, מינימל, שבשבילם זו הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות (שהיה סולד אאוט כמו הסיבוב הקודם שלהם ב-2016) נתנו את החוויה הכי חזקה שהייתה לי בפסטיבל הזה. הם פתחו את ההופעה ב-Dedicated, כשמלכה שפיגל ,סמי בירנבך ורמי פורטיס התחלקו בשירה, בירנבך עומד כמו נביא במרכז החבורה ומניף את הידיים שלו תוך כדי שירה, סחרוף ופורטיס (יחד עם קולין ניומן) אחראים מהצד השמאלי של הבמה על חטיבת הקצב, בדר"כ על הגיטרות אבל בחלק מהשירים גם על המקלדות, מקס פרנקן על התופים (בחיזוק של בירנבך על תוף מריים)  וקלידן צעיר נוסף שניצב מאחורי פורטיס. הרבה נגנים משופשפים על במה אחת, הסאונד מעולה, מפורט ולא "מעורבל", והרבה שירים של "גל חדש" מהקטלוג הרחב של הלהקה היו בהופעה הזאת בת השעה וחצי: The Well, The Scent of Love, Nil Nil, Deadly Weapons, Not Knowing, Next One Is Real, Piece of Green ועוד…כולם כולל כולם שם על הבמה נתנו את המקסימום שלהם ושמחתי לגלות שהחשש שהיה לי שהם יגיעו להופעה הזו שהיא אחרונה בסיבוב באפיסת כוחות התבדה. כולם היו טובים, אבל בייחוד פורטיס הצטיין ב"ניסורי" הגיטרה שלו ובהבעות הפנים שכל כך מוכרות למי שהולך להופעות הסולו שלו, ופרנקן הפציץ בתופים כאילו אין מחר ובאחד ההדרנים דאג "לקפוץ" עם כזה חיוך מדבק על כל כל נגנים. רוקנ'רול אמיתי!  איפשהו לקראת הסוף פורטיס אמר לנו "תודה לכם שעשיתם אותנו כדי שנמציא אתכם, מי המציא את מי ?" תוך שהוא מאחל לנו "המון אור". בתור מי שהחמיץ את תקופת המועדונים "האפלים" של שנות השמונים, מבחינתי ההופעה הזאת (יחד עם ההופעות של רונן בן טל) הייתה הדבר שיכול להביא אותי הכי קרוב לפינגווין. הדרן של ארבעה שירים סגר את ההופעה, וחדי העין בשורה הראשונה הבחינו בוודאי ששפיגל כל כך התרגשה  לשיר את When I Go ומחתה דמעה כשהיא סיימה את השיר. הופעה מעולה, אין ספק שהיוותה סיום הולם מבחינתי ליום הראשון של ההופעות.

עוד יום בחיפה

את היום השני לפסטיבל פתחתי בהופעה של קילר הלוהטת, להקת הרוק החיפאית הותיקה, תוך כדי שיורם מארק רייך מספר לנו כל מיני סיפורי רוק ובלגן שהלהקה עברה כשפעלה בזמן אמת ("ב-82 הוצאנו שיר שנקרא "יורדים עלייך כסח" אבל בגלל שהיה לנו שם רע ברדיו בגלל הפאנק אז הוצאנו אותו תחת שם אחר והוא הצליח"), שירי רוק כסחיסטיים, בעיקר בלט פה בהופעה שלהם הגיטריסט יובל ליבליך שהפציץ בסולואים מהירים וחדים. מפתיע שלא היה הרבה קהל בהופעה הזאת, אבל הקהל שהיה מול במת הכלוב בהחלט היה קהל חם שהריע חזק ללהקה. רוק'נרול, אלא מה.

אחרי ההופעה הזאת, הספקתי לראות שני שליש מהתחרות שהייתה בין הרכב הפאנק Batshitcrazies לבין Emmek, כשהרעיון בתחרות הלא ממש ברורה הזאת (כולל "נערת גלגל" הזוי/ה שעיצבנ/ה את המנחה) הוא מספר סיבובים כשבכל סיבוב כל הרכב מנגן קטע קצר ובסוף הקהל או השופט (שלבש אפודה זוהרת של עובד נמל) מחליטים מי מנצח, כשבין לבין ההרכבים "עוקצים" אחד את השני באמירות סרקסטיות או שוביניסטיות. מטעמי לוגיסטיקה לא הספקתי את כל התחרות אך אם זה היה תלוי בי ה-Batshitcrazies שהיה להם פאנק יותר חריף וקופצני היו מנצחות. תוך כדי התחברות נאלצתי לעבור לבמת הנמל המרכזית, שם עלו לנגן בום פאם בחיזוק של קוטימאן עם זוג תופים קטן לברכיו או על מקלדת או סינטיסייזר. הופעה פסיכדלית שנעה בתפר שבין פופ מזרחי לפסיכדליה מזרחית, אורי בראונר ועוזי רמירז יוצרים סולואים יפים בגיטרות כשאותם מלווים דני עבר הדני וקוטימאן עם סאונד מקלדות, מתופף והטרומבוניסט. הקטעים שהם הלכו יותר לכיוון הנסיוני והמג'מג'ם (ופה התרומה של קוטימאן בעיקר כשהוא על האלקטרוניקה לא תסולא בפז) מצאו חן בעיני יותר מהקטעים שהולכים יותר לכיוון המיינסטרימי דמוי חתונה וחפלה. הם סיימו את ההופעה ב-"מעשן חשיש", (בראונר כנרות לקהל: "זה הרגע שלכם עד שלא תגיע אוניה עם חשיש, שיישמעו אתכם….") בכלל זה נהיה מאוד פופולרי לשיר על חשיש ו-Weed בזמן האחרון, יתכן כמחאה על כל המדיניות המעצרים של צרכני ה-Weed. סה"כ הופעה טובה מאוד. אחרי זה, נשארנו על במת הנמל לראות את אחד מהרכבי הפסיכדליה האמריקאים הטובים ביותר שקיימים עלי אדמות: ה-Night Beats. הם כבר היו פה ב-2013 בהופעה במועדון לבונטין 7 וזכרתי אותם לטובה מאז. על הבמה עולים שלושה חבר'ה, מתופף גבה קומה ורזה שנראה כמו ניק דרייק, גיטריסט עם כובע "מקסיקני" ובאסיסט שייתגלה כ-"פוקר פייס" אבל כזה שבא לעשות את העבודה. ישר מתחילה השלישייה הזאת להפגיז אותנו בגראג' רוק כוחני במיוחד, מרושע כמו זה של ה-Black Angels עם טונות של דיסטורשן וכשלכל אחד מהשלישייה הזאת יש סאונד מאוד דומיננטי אז התוצאה היא רוק כוחני חסר פשרות שנכנס מהר מאוד לזרם הדם. ה-"מקסיקני" סיפר לנו שהלהקה "באה מאוד מרחוק" ואיכשהו הבנתי ששוטרים הם עם שלא אהוד עליו במיוחד עליו, האמת עם האלימות המשטרתית הברוטלית הגסה שהופגנה כלפי יובל מנדלסון והלהקה שלו לא מזמן בשדרות, וזו רק דוגמה אחת קטנה, אפשר בהחלט להסכים איתו. מבחינתי זה היה 45 דקות של ג'אם שמיימי עם נגינה אגרסיבית שלא רואים פה כמעט אצל להקות הגראג' המקומי (להוציא צ'ארלי מגירה ז"ל), "המקסיקני" בלט במיוחד ב"ניסורים" האינסופיים שלו על הגיטרה ועל האפקטים אבל גם הבסים נכנסו ישר לבטן והמתופף "התחרע" על התופים כאילו אין מחר, אין ספק שכהרכב רוק מחו"ל הם הכי הפציצו בפסטיבל הזה. עם ההופעה הזאת סיימנו את הפסטיבל, מה יש להגיד אחרי הופעה כזו ממילא כל מה שתראה אחרי זה יחוויר לעומתה. אז בסה"כ מבחינתי פסטיבל סולואו השנה היה מעולה מבחינת המיקום שלו, הסאונד של הבמות והאירגון, לא יכול להגיד שהשתגעתי על כל מה ששמעתי וראיתי שם, סה"כ מינימל קומפקט וה-Night Beats לבדם היו שווים את ההגעה לפסטיבל.

עוד לקט של תצלומים משלל המופעים בפסטיבל כפי שנלכדו בעדשה של תומר שיינפלד

 

 

תגים

כפיר ריפשטוס

משפטן, עורך דין, מתמחה במוסיקה פסיכדלית ומחתרתית

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close