הקריירה המוזיקלית של לירז צ'רכי החלה עוד ב-2004, באותה השנה בא יצא הסרט שהניע את קריירת המשחק שלה "סוף העולם שמאלה", בתחילת 2005 לירז השיקה את אלבום הבכורה הנושא את שמה וב-2012 את אלבומה השני "רק לך מותר", אבל רק לפני כמה שנים לאחר כמה סבבי טיסות ללוס אנג'לס היא החלה לספוג מחדש את המוזיקה הפרסית דווקא מרחובות LA , בשכונות המהגרים האירניים היא מצאה את אותם אלבומים שנגנזו לאחר המהפכה, את אותה מוזיקה פרסית שגדלה עליה בבית אך הכחישה כל ילדותה.
לפני כארבע שנים הוציאה לירז שיר ראשון בפרסית – "Love me like you do", אמנם לא בדיוק שיר פרסי אלא גירסת כיסוי לשיר מהסרט חמישים גוונים של אפור אבל ישר אחר כך המשיכה לירז לעבוד על האלבום הבא שלה, השלישי במספר – Naz שיצא ב-2017 המורכב מגרסאות מחודשות לשירים פרסיים משנות השבעים של המאה הקודמת בהפקה של יובל חבקין תוך כדי שמירת השפה והלחן המקוריים אבל עם קצת יותר גרוב וביטים מעודכנים לתקופה הנוכחית.
אחרי יותר משלוש שנים של הופעות בארץ ובעולם אנו חוזרים אל הזאפה התל אביבי באווירה אינטימית ועם אורחות מיוחדות לירון, תגל ותאיר חיים הידועות כ-A-wa שגם הן כמו לירז מעירות לחיים מוזיקה שורשית, רק מתימן, ארץ המוצא של הוריהן, השילוב של מוזיקה תימנית ופרסית על במה אחת נשמע בהחלט מסקרן.
את ההופעה אנו פותחים בסולו חצוצרה של עופר מזרחי, חבר ההרכב, לאט ובשקט עולה לירז צ'רכי על הבמה עטופה בצעיף צהוב על ראשה ורעלת חוטים על הפנים כהקבלה קלילה למראה המחייב נשים אירניות כיום בטהרן, לקראת סופו של השיר הראשון הצעיף והרעלה נושרים ולירז נשארת בג'ינס וגופייה, יצא לי לראות את לירז במספר הופעות בשנים האחרונות, בכל פעם עם בגד מעוצב אחר, תמיד עם קריצה אוריינטלית, הפעם המראה פשוט יותר אך דווקא הגופייה בצבע הכחול דהוי נתנה טאצ' נוסטלגי שהזכיר איך פעם, לפני המהפכה באיראן אופנת הנשים (וחופש הפרט) לא נקבעו על פי צו דתי.
לאחר שיר פתיחה רגוע יחסית כמתבקש אנו מגבירים קצב, הבמה מוארת בהתאם והפופ האיראני מלא הגרוב סוחף את האולם, וכן יש דבר כזה פופ איראני וזה לא נשמע כמו מוזיקה ערבית, אולי בגלל שהשפה הפרסית אינה נשמעת כך ואולי בגלל שהמוזיקה שנכתבה בשנים שקדמו למהפכה האיסלמית ייצגה גם היא כמו הרחוב בטהרן את הערכים החילוניים והליברליים.
הגירסאות המחודשות של לירז כבר עלו לדיון ציבורי, השירים שנוגנו במחתרת בעשורים האחרונים קיבלו לפתע במה חדשה, קצבית ותוססת יותר, לא תמיד באותה אווירה של גירסאות המקור המקודשות. אבל אין ספק שזה היה צעד חכם מכיוונה של לירז, המודרניזציה שהיא עשתה לשירים הפכו אותם לנגישים יותר לקהל העכשווי ובעיקר לאלו (כמוני) שלא מבינים פרסית.
על הבמה זה נשמע אפילו עוד יותר טוב, ללירז קול צלול ודומיננטי ולא פחות מזה כריזמה, עוזרים לכך גם הסיפורים מאחורי השירים על המסע אל התרבות הפרסית ואיתו גם הגילוי השורשי שלה מחדש. מלווה בהרכב דינמי עם כמה קסמים מכיוונו של עירא רביב על התופים שרקם ביטים מערביים במזרחיים ועופר מזרחי ששילב בקצב מסחרר בין חצוצרה לגיטרה חשמלית, אליהם הצטרפו ליה שרמן על הכינור וגל עובד על הקלידים והאלקטרוניקה.
וקצת לפני הסוף הגיע גם זמנן של A-wa להצטרף אל לירז לבמה, זו לא הפעם הראשונה שהן נפגשות להופעה משותפת, הפעם הקודמת היתה זו לירז שהתארחה בהופעה של האחיות חיים, הערב הן מבצעות 3 שירים, הראשון של לירז הסינגל Zendegi כאשר A-wa מצטרפות בקולות ליווי, הקטע הבא הוא כבר הלהיט המפורסם של השלישייה Habib Galbi שאותו משאירה לירז לאחיות לשיר לבדן אך מצטרפת בשיר השלישי – גירסת כיסוי ללהיט האייטיז של עפרה חזה Galbi שהחזיר אותנו לעשור הנאיבי הזה שהיינו בטוחים שעפרה תכבוש את העולם.
שלושה שירים שהאירו את הבמה והשאירו טעם של עוד ואנחנו נפרדים מהאחיות חיים (יש מצב להופעה משותפת מלאה?) אנו מתקרבים לסיומה של ההופעה, בגירסא מינימליסטית ושקטה אנו עם שיר הדרן אחרון שונה משאר הפלייליסט של הערב Lalaei, שיר ערש שעבר דור אחרי דור מאמא לבת, מאיראן לישראל, מחבר את העבר אל ההווה, לילה טוב.
