קליפים חדשיםשיחות מוזיקליות

דניאל זמיר – על כף הקלע ושאלות נוספות

המוזיקאי דניאל זמיר משחרר קליפ לשירו "כף הקלע" מאלבומו האחרון, מכריז על מופע עם בנות מקהלה ועונה לשאלותינו

בשבוע הבא יעלה דניאל זמיר, המוזיקאי ונגן הסקסופון הבינלאומי, מופע חדש – הפקת מקור מיוחדת לחודש אלול – ״מקורות השראה״ שיערך בתאריך 12 בספטמבר בבית אבי חי בירושלים, דניאל זמיר ינהל מוזיקלית את המופע המשותף עם ההרכב ״כולה בארקה״ והמוזיקאי רוני עברין. ויארח את מארק אליהו. מדובר במופע מיוחד, שבו טקסטים מהמקורות יהיו כר פורה ליצירה אינסטרומנטלית, וירטואוזית ובעלת אופי מדיטטיבי. זאת תהיה הפעם הראשונה שדניאל, שעבר תהליך חזרה בתשובה בשנים האחרונות, יופיע עם נשים במופע מדיטטיבי, רוחני ועמוק. בד בבד חוגג בימים אלו דניאל זמיר את השקתו של קליפ חדש לשיר "כף הקלע" מתוך אלבומו האחרון על טהרת השפה העברית "אליי" אותו השיק בחורף האחרון.

כך מספר דניאל זמיר על השיר, הקליפ וההקדשה לבמאי אבי נשר – ״לפני כשלוש שנים פנה אלי הבמאי והתסריטאי אבי נשר. הוא התחיל לכתוב אז סרט חדש ובדיוק נחשף למוזיקה שלי. הוא הזמין אותי אליו לפגישה ובה סיפר לי שהסרט עוסק במוזיקאי שחזר בתשובה וביחסים בינו ובין כלתו, גם חוזרת בתשובה, ובינה להוריה החילוניים שמנסים למנוע את החתונה. קווי הדמיון בין "שחר אלנתן", הדמות של המוזיקאי בסרט, וביני, היו מדהימים. כך התחלנו בעצם תקופה של פגישות ושיחות על הדמות ועל הווי החיים של בעלי תשובה כמו גם על הקונפליקטים הרבים שאנו חווים ומתוך פגישות ושיחות אלו נכתבה דמותו של "שחר", שבעצם סוג של התבססה עליי, בסרטו האחרון של אבי "סיפור אחר". בתחילה חשבנו שאני אכתוב גם את המוזיקה של המוזיקאי שחר בסרט. ואולם לאחר שהמלצתי בחום לאבי על נתן גושן שיגלם את דמותו, היה הכי טבעי שנתן גם יכתוב את המוזיקה של שחר. 

השיר "כף הקלע" נכתב לסרט, כשיר שכותב ושר שחר. השיר מבטא, בצורה חשופה ומובהקת כזו שלא הייתי כנראה מעז לכתוב אם הייתי כותב את השיר בשם עצמי, את הקונפליקטים של חוזר בתשובה, בין האמנות לאמונה, בין החובות ההלכתיות לרצונות החופשיים של הלב, בין היצירתיות ובין המגבלות שהאמונה עלולה להציב, ועוד. השיר היה מוצלח בעיניי וגם אהבתי את הכנות והפתיחות שלו, שוב, שנוצרו רק בזכות זה שהוא נכתב לא "בשמי", אלא בשם דמות מסרט… 

את הפזמון שיניתי ל"אחכה לה" במקום "כף הקלע", כדי שאנשים יוכלו להתחבר עם השיר, אחרי שהובהר לי שמעט מאוד אנשים יודעים מה זה "כף הקלע". *כף הקלע הוא אחד העונשים אחר המוות שהנשמה עוברת ובסיסו הרעיון שהנשמה טסה מקצה לקצה בלי מנוחה, כלומר בשניה שהגיעה לקצה אחד היא כבר טסה לקצה השני, קצת כמו הקצוות שמוזיקאי חוזר בתשובה עלול לפעמים לחוות…"

דניאל זמיר, צילום טוני פיין
דניאל זמיר, צילום טוני פיין

לקראת המופע הייחודי ולכבוד השקת הקליפ החדש קיימנו ראיון עם דניאל זמיר.

יובל אראל: דניאל זמיר, אתה נחשב כאמן יוצר בתחום מוזיקת הג'אז אשר עבר תהליך של חזרה בתשובה וכיום הנך מוכר יצירתית ואף חיצונית כאדם דתי, ניתן לומר על גבול ה"חרדיות". מה הוביל אותך בזמנו לעשות את הצעד הזה מאדם שגדל בסביבה חילונית לחלוטין להיכנס לעול האמונה והחיים על פי ההלכה?

דניאל זמיר: חייתי בניו יורק והיה לי טוב אבל היה חסר משהו וידעתי שזה ברוחניות. התחלתי להיכנס לרוחניות, מדיטציות, יוגה, זן, בודהיזם, ואף נצרות ואיסלם ועוד… בביקור בישראל במשחק מטקות אקראי עם איש שלא היכרתי ומעולם לא ראיתי עוד מאז, הוא המליץ לי לקרוא את "משלי" ו"קהלת". אחרי שקראתי חשבתי לעצמי, הי, רגע, זה לא פחות חכם משאר הדברים שלמדתי, וכך התחלתי להיכנס ליהדות יותר ויותר.

יובל אראל: עד כמה התהליך של החזרה בתשובה משפיע על היצירה המוזיקלית, הן מבחינת הנושאים והשירים\יצירות, הן מבחינת הצבע המוזיקלי והן מבחינת שיתופי פעולה עם אמנים אחרים?

דניאל זמיר: רומן קונסמן, סקסופוניסט ישראלי שהיה המורה שלי, גם חוזר בתשובה, היה אומר שבמוזיקה הוא לא היה צריך לחזור בתשובה, כי במוזיקה הוא תמיד היה דתי. כך גם אני מרגיש. יש כמובן השפעה של החזרה בתשובה על הכל, זה משפיע על האישיות והאופי (בתקווה…) ולכן גם בטח על המוזיקה ועל הגישה למוזיקה, זה בא ממקום של שליחות ולא משום מקום של אגו, אבל בסה"כ הייתי אדוק לגבי המוזיקה תמיד…

יובל אראל: באלבומך האחרון שהושק בחורף 2019, לפחות בארץ, במועדון זאפה תל אביב, קיימת מופע הפתוח לציבור הרחב (הופעה פתוחה בסלנג התעשייה..), האם עלו מחשבות לסייג את המופע מבחינת מינו של הקהל (גברים\נשים בהפרדה?)

דניאל זמיר: האמת היא שלא, הקהל שלי לרוב לא בעניין של מחיצות, וגם אני בסדר עם לנגן לקהל מעורב, ואולם אני מבין ומכבד את  מי שעושה לו את זה לשבת בהפרדה ודורש שיכבדו את רצונם ואת אמונתם.

יובל אראל: ובהמשך לשאלה זו, ולאור הידיעה כי הנך מתכוון לשתף פעולה מעל הבמה עם נשים השרות, האם אינך רואה סתירה בין האמונה והיצמדות להלכתיות לבין האמנות כפי שאתה מגיש אותה?

דניאל זמיר: כלל וכלל לא, אין בעיה למוזיקאי לשמוע נשים שרות ואני חי במציאות שבה הנשים שאיתן אני שר וההופעה המדוברת (בית אבי חי ירושלים 12.9) הם מהדברים היותר צנועים וקדושים שאפשר לראות היום.

יובל אראל: ובכלל מה דעתך האישית לגבי כל אותם אירועים שעלו לאחרונה בתקשורת בנושא הדתה, הכלה, הפרדה, בזוית הייחודית לאמנים המשלבים בין דרך האמונה היהודית לבין היצירה המוזיקלית?

דניאל זמיר: אני חושב שככלל עדיף היה שהחוזרים בתשובה ינהיגו את הדתיים ולא כפי שקורה, לצערי, ההיפך. לדעתי האלמנטים הללו של ישיבה בהפרדה וכו, אינם  רלוונטיים לרוב הדור. אבל כאמור אני מעריך ומכבד את מי שהבעיות שלו זה לא לראות אישה חרדית יושבת ודורש שיכבדו את רצונם ואת אמונתם.

יובל אראל: וכשנצא מנושא דת, אמונה ויחס מוזיקלי, כעת, אחרי 13 אלבומים, חלקם הגדול כבר נולדו ונוצרו בארץ, האם אתה רואה את עצמך חוזר להתנסויות מוזיקליות מעבר לים?

דניאל זמיר: אני כל הזמן הולך וחוזר, העולם נהיה קטן וקל יותר להתנייד אבל עקרונית קבעתי את מושבי בישראל ובירושלים.

יובל אראל: ישנה רשימה ארוכה ומגוונת של אמנים מקומיים ששיתפת עימם פעולה בפרויקטים שונים ומגוונים, אלו מהפרויקטים והאמנים הללו (שולי רנד, רמי קליינשטיין, מאיר בנאי המנוח, אסף אמדורסקי . שלמה גרוניך, ערן צור, שלומי שבן, יונתן רזאל, ברי סחרוף, יוני רכטר, שי גבסו, ארז לב ארי, אריאל זילבר, קובי אוז, מיכה שטרית, שם טוב לוי ועוד…) השפיעו במיוחד על המשך יצירתך, או לחילופין, מי מהאמנים עימם יצרת יחדיו מהווה משקל במסלול ההתקדמות המוזיקלית שלך?

דניאל זמיר: כולם השפיעו, ככל צליל שמוזיקאי שומע בהאזנה משפיע עליו וימצא את דרכו החוצה מפיו או מכלי הנגינה של המוזיקאי חזרה לעולם. יוני רכטר הוא גיבור מוזיקלי של ילדותי ולכן תמיד מרגש לשתף פעולה. עם ברי סחרוף הגענו לגבהים מוזיקליים נדירים, יונתן רזאל הוא חבר יקר ושי גבסו אח!

יובל אראל: תודה רבה!

כרטיסים למופע הצפוי בבית אבי חי ניתן לרכוש כאן.

 

 

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close