דיווח מהשטחהופעות בינלאומיות

אבל בסוף זה כלל לא משנה, או שכן…

המופע של מיק שינודה, ווקליסט מלהקת לינקין פארק בהאנגר 11 בנמל תל אביב, ליל שני 25.03.2019. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

מיק שינודה בהאנגר 11. צילום יובל אראל

בשנת 2017 עולם המוזיקה הוכה בהלם ובאבל עם התאבדותו של צ'סטר בנינגטון, סולנה של להקת לינקין פארק וחברו הטוב של כריס קורנל שהתאבד חודשיים קודם. שני המקרים הצמודים של הסולנים שהיו קול משמעותי לדור שלם הכו קשה לא רק בחברים ובני המשפחה הקרובים אלא גם ברבבות של מעריצים ברחבי העולם.

מייק שינודה, העזר כנגדו של צ'סטר והווקליסט המייסד של ההרכב, מצא את עצמו שבור לב יחד עם מיליוני מעריצים ברחבי העולם עם התאבדותו של סולן הלהקה צ'סטר בנינגטון. הוא עשה מה שכל אמן בסדר גודל כזה עושה כדי להתמודד, הוא נכנס לאולפן ויצק את כל עוצמת האבל לתוך אלבום חדש,  ויצא איתו לפגוש את המעריצים בסיבוב הופעות מלא באופטימיות, הקלה וגעגוע.  אמש הוא חתם את הסבב במופע ראשון מתוך שניים בהנאגר 11 בנמל תל אביב.

הערב נפתח עם אקט חימום של אקו מורגנשטרן והרכב הנגנים שלה, חצי שעה של היפ הופ וספוקן שהניע את הקהל והכינו לקראת הדבר האמיתי. באיחור של רבע שעה, ככל הנראה בשל בעיות טכניות ומיק שינודה עולה לבמה מלווה במתיו האריס בגיטרה וקלידים, דן מאיו בתופים, ומתחיל ישר ללא הרבה גינונים את המופע, האנרגיות זורמות והוא משתדל להתקרב עד כמה שניתן לקהל מעל הבמה הגבוהה, מעבה את הזמן עם הרבה דיבורים נרגשים על ההרכב ההוא וחברו שהלך לעולמו, אפשר לומר שבעצם הערב הוא סוג של מחווה לצ'סטר המנוח, אולי כל הסבב הנוכחי הוא שכזה, שינודה לא התאושש מהאובדן וזהו בעצם תהליך תרפי שלו. הוא מרפרף בין קלאסיקות של לינקין לבין חומרים מאלבומו החדש – Post Trauma  –  אשר כשמו כן הוא, תהליך תרפיה מוזיקלית על מנת לעכל את האובדן.

המעריצים, חלק מהמופע. צילום יובל אראל

אולם בעיקר זה היה הערב של המעריצים, אוהדים שרופים שחלק לא מבוטל מהם נכח בשנת 2010 בפארק הירקון במופע של הלינקין. הערב לא מתקפות אוויריות, לא טילים ולא בתים הרוסים, ממש לא מעניין את הנוכחים בהאנגר מה קורה בדרום, רק דגלים בכחול לבן עם הלוגו של לינקין פארק מונפים אל על וקהל הממלא את החלל העצום של האנגר 11 מצטרף לשירה בציבור עם ההמנון האולטימטיבי – "But in the end it doesn't even matter" צמרמורות חולפות בקהל הרב עם זכרו של צ'סטר בנינגטון ששם קץ לחייו לפני כשנה וחצי, מילות השיר הופכות כל כך מוחשיות.

מיק, מתיאו ודן, האנגר 11. צילום יובל אראל

לטעמי היה זה אקט סיום מצויין למופע שחתם את סבב ההופעות של מיק שינודה, הווקליסט מהרכב הרוק ראפ האמריקאי לינקין פארק אשר הגיע לתל אביב מספר ימים במהלכם הוא נצפה במינגלינג בכולי עלמא, נותן שתי הופעות בהאנגר 11,  וצפי למופע פריצה לצד הרכב הפיוז'ן המקומי טאטרן בתדר בית רומנו ביום רביעי, שמתופפו דן מאיו הוא איש הקצב בסבב של מיק שהתלהב מהאנרגיות והווייב של דן. זה השלב שיצאנו מהחלל החמים אל האוויר הקריר בנמל…

מחר, יום שלישי, מיק שינודה חזור להאנגר, תבדקו אם נשארו כרטיסים…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

על הווידאו – נוי אלוש.

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close