דיווח מהשטח

הכי גדולים בתבל

פרויקט "פצ'ה קוצ'ה" חוגג את אירועו ה- 21 בתל אביב והיותו הכי גדול בעולם, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל, וידאו – אדוה אראל.

נטע וויינר, פצ'ה קוצ'ה #21 צילום יובל אראל
נטע וויינר, פצ'ה קוצ'ה #21 צילום יובל אראל

מזה מספר שנים שאנחנו כאן בבלוג עושים לנו מנהג להגיע לאירועי הפצ'ה קוצ'ה כדי לטעום במיוחד את המוזיקאים המשובצים באירוע.

לעתים מדובר באמנים וותיקים שהופכים את האתגר למסקרן יותר בעצם ההתמודדות והנכונות להפתיע, בדרך כלל מדובר באמנים צעירים שזו להם סוג של חשיפה, לא פחותה מחשיפה באחת מתכניות הריאליטי המוזיקליות…

פרסומת

השבוע הגענו להיכל התרבות של העיר תל אביב כדי לטעום את הסשן הראשון, שהוא בדרך כלל המרגש יותר והנוטה יותר לטעויות או פרץ רגשנות של אמנים הנחשפים לראשונה לאלפיים וחמש מאות זוגות עיניים המביטות בהם ומצפות לראות ולשמוע את משנתם בפרק זמן של שש דקות וארבעים שניות, זהו פרק הזמן החוקי המוקצה לכל מציג בפצ'ה קוצ'ה.

אז מה היה לנו השבוע?

מעבר להופעה והנחייה של צמד האוצרים איתי מאוטנר וענת ספרן ראינו כמה פרויקטים מעניינים ומאתגרים, בחלקם חלפו בראשי מחשבות מהסוג של מי מימן לכם או לכן את הזמן והאמצעים להתעסק במשהו שהוא לא רווחי ולא יצרני, למה זה באמת אמור לעניין את הזולת הזוית ראייה שלכם או שלכן לגבי זה וזו או כך וככה? וכאלו שאלות ותהיות, אולם היו כמה פרוייקטים שעשו לנו את זה.

פרסומת
איתי מאוטנר, פצ'ה קוצ'ה #21 צילום יובל אראל
איתי מאוטנר, פצ'ה קוצ'ה #21 צילום יובל אראל

נתחיל בקטע הכי מכור מבחינתנו, מכיוון שאנחנו מכירים את המציגה תקופה לא מבוטלת, ובגילוי נאות היא אף נטלה חלק בכתיבת וצילום אייטמים כאן בבלוג, זוהי דפנה טלמון, מי שהספיקה בשש הדקות וארבעים השניות שהוקצו לה על פי התקנון לפרוש את חייה, שדי מוכרים לנו, בפני אלפיים וחמש מאות הצופים שהיו בהיכל התרבות בסשן הראשון אמש, ולבטח אותה כמות הייתה שעה מאוחר יותר ובטוח שגם הערב כמויות שכאלו ימלאו את המושבים, זה אומר שרבבת צופים ראו ושמעו.

דפנה טלמון, פצ'ה קוצ'ה #21 צילום יובל אראל
דפנה טלמון, פצ'ה קוצ'ה #21 צילום יובל אראל

מה ראו ומה שמעו? את הצער במותה של הכלבה של דפנה, על הפתרון לטיפול ושיקום עצמי בחוויית שמירת בעלי חיים, מה שקרוי פט סיטר, עניין שפותר גם את בעיית המגורים בעקבות היפרדות מכל התחייבות להוצאות מגורים שוטפות, על החוויה שבזמנו עקבנו אחריה במסעה על חבל ארץ טרופי ומרתק בעקבות מעיין מי הנעורים ולאחר מכן טראק ממושך בדרום אמריקה, על החזרה לארץ ולימודים אקדמיים בגיל יחסית מבוגר בתחום האמנות, על פרויקט שנולד כתוצאה ממציאת פתרון לאגרנות חפצים ובכלל, כולל ההתרגשות, כולל ההגשה המצויינת והתזזיתית של דפנה, כולל הכל.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

דפנה בעצם לקחה בגדול עם קליפת האגוז של הזמן המוקצב את כל האמניות, המדענים, האקדמאים והמלומדים פחות או יותר שבאו והציגו את מרכולתם ומרכולתן, מחיים על המאדים שזה בעצם מחנה במכתש בנגב, עד צריף אורגני נודיסטי בחבל יער בצפון, דרך אמנות שנוצרת מעורות וקשקשי דגים ועד אמנות רחוב המתמקדת בנמוך והקרוב לקרקע.

אולם שיאו של הערב מבחינתנו היה הקטע המוזיקלי שהוביל נטע וויינר, מי שמוכר כמנהיג ההרכב סיסטם עאלי המכיל יהודים, ערבים, עולים חדשים לצד וותיקים היוצרים יחדיו ספוקן וורד היפ הופי, את הגיג שלו הפעם הוביל נטע עם כנופיית נגני ונגניות אקורדיון שהובלו על ידו במסע מילים מולטילינגואלי בועטות ומרדניות כתמיד.

תודה לאיתי ולענת, מעניין מה נמצא באמתחתם בשנה הבאה…

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: