אמש הופיעה שלומית אהרון והאנסמבל המורחב של גלעד אפרת בבית ציוני אמריקה, שנתיים אחרי השקת אלבומה האחרון "שקט אמיתי", הפעם שי שיר וטלי ספיר הגיעו למופע וחזרו עם התמונות, הקולות והחוויות.
בתור ילדה קיבלתי את קלטת הוידאו של "בת הים הקטנה" בדיבוב לעברית. בקלטת הזו הייתי צופה בריפיט עשרות פעמים. אני מכירה את כל הסרט בגרסה העברית שלו, בעל פה, כולל השירים, ניואנסינים קטנים כמו התנשפויות וצחקוקים וצלילי נקישות הליכתו של סבסטיאן הסרטן. את אריאל דיבבה שלומית אהרון ולעולם לא אשכח את קולה.
המופע "תקליט עברי" הוא מחווה לשירי ארץ ישראל של לפני קום המדינה, בעיבודים מעודכנים, בהלחנת גלעד אפרת ובהפקתו המוזיקלית. הם מבוצעים ע"י האנסמבל המורחב שלו שכולל חלילים, בוזוקי, כלי הקשה, כלי נשיפה, צ'לו, מנדולינה, הקונטרה בס של גלעד ועוד. העיבודים מערבבים בין המזרח למערב כמו למשל "שני שושנים" עם צלילי המנדולינה הערביים או "מה אומרות עינייך" שמקבל פתאום תפנית יוונית. גם "הלילה" ההוא מאירוויזיון 81, אותו בצעה בהדרן, זוכה לעיבוד חדש, הפעם לטיני.
המופע נולד למען פסטיבל אשדוד. ביקשו ממנה לארח זמר או זמרת ובגלל הקשר בין השתיים, רצתה אהרוני לארח את ריקי גל אבל בדיוק ביום ההופעה, ריקי שברה את היד או כמו שאמר שלומי שבן "אני רוצה להזמין את חווה אלברשטיין לבמה, אבל היא לא רצתה לבוא". היא בצעה את "מקום לדאגה" והקדישה אותו לריקי.
לכבוד יום המשפחה, היא פורטת סיפור על משפחתה הפרטית. על ניסיונותיה הכושלים לבשל ארוחה טבעונית לביתה וכך העמידה סיר חמין טבעוני ונכבתה קשות בידה. או געגועים לבנה המתגורר בניו יורק, אשר באחד מביקוריה שם התייחס לזיקתה לזמר העברי ואמר שהוא מבין את אהבתה ואת הקשר שלה למוזיקה הישראלית ואת החיבור שלה לארץ. גם הוא מרגיש שהשירים האלו מחברים אותו לפה. בטיולם בברוקלין זמזמה באזניו את "לילה לילה" של נתן אלתרמן והערב בצעה אותו בליווי הקהל, בתקווה שיחזיר אותו הביתה.
במופע שהוא מסע בין שירים שהקימו את המדינה, היא תולה את תקוותה ב"שיר העמק" בעתיד המדינה ויורדת מהבמה. כנראה שהסוד לבאר הנעורים, היא קריירה ענפה רבת שנים במוזיקה, כי אצל שלומית אהרון הזמן עצר מלכת. היא נראית ונשמעת אותו הדבר, כאילו לא עברו 30 שנה מאז פרשה מ"הכל עובר חביבי".
