מופע השקה כפולה, אלון עדר ולהקה במועדון בארבי מארחים את דניאל קריף ומאור כהן. רביעי 12.12.2018, שי שיר וטלי ספיר הלכו על המופע וחזרו עם חוויות וקולות. צילום סטילס – אורית פניני האדירה.
את תשומת ליבי אלון עדר תפס לפני מספר שנים, לא בגלל יחוסו המשפחתי, אלא בזכות "שיר לאמא". מי שמצליח לכתוב שיר כל כך יפה ועדין, חייב להיות סופר אינטיליגנטי ומוכשר. מאז ועד היום, עדר מוכיח שצדקתי, כל פעם מחדש.
זוהי הפעם הראשונה שההרכב מופיע בבארבי, עד כה הופיע במועדונים קטנים יותר וטוב שעשה את המעבר הזה למגרש של הגדולים, כי מסתבר שהוא כבר שם. כל הכרטיסים למופע אזלו, הבארבי פתח את כל חלקיו, כולל את הבר השני. מאות צעירים מלאו את המקום והשורות הראשונות לפני הבמה, נתפסו במהירות. דווקא הופתעתי לגלות קהל כל כך צעיר (עד כדי כך צעיר שתהיתי אם בכלל הכירו את השירים שהתנגנו לפני המופע, של דיויד בואי לדוגמא), היה נדמה לי שהרוק המתקדם והסגנון של עדר פונה לקהל בוגר יותר, לאנשים שלא מחפשים פוזה או תחפושת או גימיק ואולי, בעצם, אני עושה עוול לנוער שלנו ולא נותנת לו מספיק קרדיט.
הלהקה עולה לבמה ועדר מתמקם ליד קלידים עתיקים. בהמשך סיפר שהם לא רק נראים עתיקים, הם ישנים מאוד ורעועים וכל פעם מתקלקל בהם חלק אחר. עכשיו חסר סול ולה, אבל למי אכפת כשהשיר המתנגן הוא "את עוד תהי איתי".
האורחת הראשונה היא דניאל קריאף, דיוות ג'אז בזעיר ענפין. חיוך ענק, התרגשות וכאריזמה היו חלק ממנת חלקנו כשעלתה לבמה. הם ניגנו יחד את "תורי לומר" ו"בית" שזה בעצם רוק תימני (יש דבר כזה? – אז הנה דניאל ענתה לשאלתי… יש גם יש!!). השיר האחרון שביצעו יחד הוא "שיר לאמא". כפי שציינתי קודם, השיר הזה דיבר אלי עוד לפני שהפכתי לאמא ובתור אמא בהווה, לא הצלחתי לשמור על הפאסון, הדמעות זלגו בביצוע המרגש הזה עם התוספת הנשית על הבמה. האורח הבא, הוא אחד הזמרים/קומיקאים האהובים עלי בתעשייה, מאור כהן. הבן אדם פשוט קומדיה מהלכת. גם אם מנסה וגם אם לאו, ההוויה שלו מצחיקה אותי. הוא עולה עם בקבוק בירה לבמה, מחייך את החיוך הקונדסי שלו, מכריז שיבצעו שיר עוד מהזמנים שעישנו במטוסים ומבצע יחד עם הלהקה את "רק אל תלכי". לפני "אישה שלי", מאור הורה לכל אחד לחבק את האישה שלצידו ועוד הוסיף "זה שיר ששווה הטרדה". הוא מסיים את הופעת האורח עם "קרול" ומסיבה מתחוללת על הבמה, בקהל, ביציעים, בבארים ונדמה שגם בחוץ בפיצוציה שממול.
האלבומים החדשים עוסקים בעיקר בזוגיות. הם נוגעים יותר בגאז, סול לצד פרוגרסיב רוק, קצת אינדי. ההופעה מעניינת, גם למי שלא מכיר את השירים. הם נעימים כבר בשמיעה ראשונה. יש הרבה כלי נגינה על הבמה, כולל כינור וחצוצרה. על הבמה עדר עובר מהקלידים אל הגיטרה אל הקהל ובחזרה. הוא יוצר קשר עם הקהל והרבה קטעי קישור שיוצרים אמפתיה.
הבארבי מפוצץ בהמון קהל שרובו המכריע שר בתשוקה את המילים יחד עם עדר, כולל את "אמא רחוקה" שהקהל ביצע יחד עם עדר בקאנון, כמו חיילים. ואם באמא עסקינן, זה הזמן לומר מילה טובה למיקי ויהודה, הוריו, שהצליחו לגדל ילד כל כך אותנטי, חסר מניירות, ללא מסכות , נגיש כזה. אם לא היה מוזיקאי, סביר שהיינו פוגשים אותו באיזה קיוביקל של חברת הייטק בהרצליה פיתוח. מכאן קסמו, בצניעות ובענוה, אמנם לא נראה כמו רוק סטאר, אבל בהחלט ממלא אולמות.
וידאו
עם דניאל קריאף
עם מאור כהן
בתור מעריץ גדול של אלון (שמונה הופעות, חלקן עם המשפחה), אני חושב שהייתה הופעה לא מאוד מוצלחת.
בתור התחלה הם לא נשמעים טוב בבארבי, או בזאפה. אלון נוטה לצעוק ויונתן מתופף חזק מידי.
בנוסף, זו הייתה הופעת השקה, כזו שאמורה לכאורה לפתוח סיבוב חדש, אבל הליין אפ היה כמעט זהה להופעה שהייתי בה כמה שבועות לפני באברהם הוסטל.
אני לא יודע למה אלון ממשיך בכל הופעה לשיר את כל טיפה של רגש כשנראה שנמאס לו לשיר אותו, או למה צריך כל הופעה לסיים ב'הסרט ששיחקנו בו נדם' שהוא לא שיר מהעשירייה הגדולה (לדעתי).
אני חושב שהבעיה היא, כמו שספי אמר לי פעם, שאלה לא שירים של שני אקורדים והם לא יכולים לשיר מה שבא להם בלי להתאמן עליו קודם, וכמו שאלון אמר לא פעם, הם לא מתאמנים…
אז לי ולשכמותי ניתן לקוות שאלון מודע אלינו ושם עלינו, ואולי הופעות אקוסטיות של אלון לבד הן מקום שבו ניתן עדיין לשמוע את המוזיקה רעננה.