המוזיקאים יוסי פיין ובן אילון חוגגים את השקת האלבום Blue Desert במועדון האזור, אחרי שראיתי את המופע במסגרת פסטיבל הג'אז של תל אביב בשבוע שעבר הבנתי שזו סיבה מצוינת לשלוח הפעם שני צוותים בו זמנית כדי לסקר את המופע, לתעד ולהביא שתי נקודות מבט על אלבום אווירה חדש השואב את יסודותיו ממערב אפריקה בואכה הסהרה היכן ששבטי הטוארג הנוודים יוצרים צלילים. שי שיר, טלי ספיר ושיר אלוני הגיעו אמש למועדון האזור וחזרו היום עם שקיות מלאות הפתעות.
נתחיל עם המילים של שיר אלוני
הסיפור כולו מתחיל מהאומץ של בן אילון, מתופף מוצלח ולא מוכר, להציע ליוסי פיין, מפיק ומוזיקאי רב פעלים- לנגן אתו. כך החל מסע של כשלוש שנים עד חנוכת האלבום, Blue Desert. במהלך השנים הופיעו ביחד פעמים רבות, כך שזה מסביר את כמות הקהל העצומה שהגיעה להופעה כשכולם כבר מכירים את השירים ורוקדים איתם בלב אחד.
אכן, כמו מדבר תכול, הצמד פורש לפנינו נופי מזרח ואלקטרו פ'אנק עם מערכת התופים של בן אילון שכולה שיר הלל לסאונדים יוצאי דופן שמגיעים מקופסת שימורים עטורת פעמונים, מצילה עקומה ושבורה למוות ותוף בס שהלוגו עליו הוא Ludweed (יש חברת תופים ידועה בשם לודוויג, כאן זה משחק מילים מדליק, למי שלא קלט)…
מעבר להערצה הרבה שיש לי ליוסי פיין, אתמקד בבן אילון שמבחינתי הוא תגלית כי עד היום לא שמעתי עליו והוא באמת הדהים אותי ברמת התיפוף שלו, לא לחינם הוא מתופף ברמה שהמערכת מקבלת את קדמת הבמה, עם כל האופי המיוחד שלה. כמעט ללא מאמץ ניכר לעין הוא מלהטט בין מקצבים מורכבים- אבל לא בקטע ג'אזי מתחכם אלא בקטע מרקיד! כמעט ואי אפשר להישאר רק עם השכל ולנתח את ההופעה, הגוף דורש להתחבר לביט.
בדרך כלל קשה לי להתחבר להופעות שאין בהן טקסט, שהכל רק אינסטרומנטלי, אבל יוסי פיין שר את הטקסט שלו דרך הגיטרה, משפטים קצרים שהם כמו סיסמאות, לפעמים סולואים מסתלסלים, לפעמים עם אפקט חללי אה-לה ג'ורג' קלינטון. כשיש טקסט אז זה "הוא עלה על כולם", שכל הקהל שר באקסטזה בעוד שאני תוהה- מי זה שעלה על כולם? ולמה זה כל כך משנה לי כשיש כזה וייב פסיכי במועדון?
לומדת המון מההופעה הזו, מהתקשורת של כולם על הבמה, איך שיוסי זז ממרכז הבמה לפעמים כדי להבליט ולתת מקום לשותפיו- בן, ליאור רומנו על הקלידים (ועוד כמה עניינים עם לפטופ) ואלה גרינבאום, אותה הוא מכנה "מיס אלה" בקיצור, רקדנית בטן תל אביבית שצברה קילומטרז' משל עצמה בין היתר בערבי "ערס פואטיקה" הזכורים לטוב. על הסאונד ראוי לציין גם את מאיר עמר, "ביג אם", שעבד למשל עם להקת טיפקס על אלבום הלהיט "דיסקו מנאייק".
התקשורת עם הקהל, התודות הרבות, טקס הדלקת הנרות המשעשע, הקאבר המרים של "על הניסים ועל הנפלאות" שבידיו של פיין הופך לקטע טראנס לגיטימי לחלוטין, החן, השימוש מדי פעם במיקרופון כדי לומר איזה "היי!" מרים שכזה… הרבה דברים.
הדבר היחיד שקצת העכיר לי את ההופעה היא הכמות של זמזומי בסים בקרבת הבמה, משהו שחוויתי גם בהופעות אחרות במועדון האזור וקיוויתי שאולי הפעם יהיה יותר טוב. מזל שהמוזיקה לכשעצמה הייתה מספיק טובה כדי שזה לא יציק לי יותר מדי.
בשבילי לצפות בהופעה כמו זו זה שיעור אחד ענקי, במה שעושה מוזיקה לטובה באמת, בדרך שזה נוגע באנשים ומזיז אותם עד רמה שהם כבר לא יודעים איפה הם ולא איכפת להם איך הם נראים מבחוץ- הם עפים באוויר.
נמשיך עם המילים של טלי ספיר
יוסי פיין הוא כבר מזמן פרסונה בין לאומית. הבס והביט שלו חתומים על אינספור הפקות ישראליות ואינטרנשיונליות. ספק אם סצינת המוזיקה הישראלית הייתה נראית כמו שהיא נראית היום לולא הפקותיו של האיש. בן אילון, מלך כלי ההקשה האפריקאים, אשר סיגל לעצמו את הסגנון היחודי לו בלימודי תופים בסנגל. לא רק שהוא לבדו נשמע כמו שבט שלם של מתופפים, אלא יש לו את היכולת לשלב בין הצלילים האפריקאים לצללים המערביים וליצר משהו חדש. החיבור בין השניים, בצירוף ליאור רומנו על הקלידים והבס, נותן הגדרה חדשה למושג "השלם גדול מסך חלקיו".
עוד לפני המופע, מוזיקת הרקע מילאה את השזאם שלנו בכל טוב, מזיז ומשמח והקהל ההו כה מגוון שנכח במקום, התחמם לו ברחבה.
בן אילון עלה בגפו לבמה. "על פי מחקר, פעימות הלב של אנשים שמקשיבים יחד לתופים, מסתנכרנות" אמר ופצח בסולו כלי הקשה הולך ומתגבר, עד שנראה כאילו הוא רוקד על התופים, כאילו להראות לנו, שלא ניתן למראה הנערי לתעתע בנו, מדובר במקצוען, לא פחות.
בסיום הקטע המרהיב, הצטרף אליו האיש והראסטות, "מפיק העל חלל" כמו שחברה שהצטרפה אלינו (ובטח עוד רבים וגדולים אחרים) כינתה אותו, אדון יוסי פיין. הם ביצעו יחד קטע שנקרא "Miles in the desert" ופיין הביא את המידל איסט ישירות לתוך האפריקה של אילון.
במהלך המופע, הסיגנונות עוברים מטרייבל אפריקאי לסלסולים מזרחיים של הגיטרה של פיין, ב- "Organ Doner Kebab"פתאום אנחנו מגיעים למחוזות הג'אז והפאנק, את המופע ליוותה מיס אלה גרינבאום בריקוד ונגינה על המצילות שלה- מצילות טיבטיות וקרקאב שבכלל הגיעו מהמזרח הרחוק. ב "Yalla Let's go" (שהזכיר לי מאוד את "hey boy Hey girl" של Chemical Brothers, והרים את הקהל לא פחות מהם) מפציעים מהקלידים של רומנו רמזים לחמת חלילים, שגרמו לי להשתאות אל מול ערב הרב הזה של הסגנונות והמקורות וההשפעות והזרמים ולאן עוד הם יוכלו לקחת את זה? פתאום הבנתי, שבסופו של דבר, כל הסגנונות אחד הם. מה זה משנה בכלל אם זה מאפריקה, אמריקה, מזרח תיכון, מזרח רחוק, בסופו של דבר כולם רוצים קצב ותופים, משהו שיזיז להם את הרגליים.
הם סיימו עם "Love supreme" אשר בסיומו סולו גיטרה מושלם של פיין, במהלכו ירדה הלהקה מהבמה ופיין נשאר לבדו, רק הוא והבס. אז אם קודם תהיתי לאן עוד הם יקחו את זה, התשובה לא איחרה לבוא, יוסי פיין נפרד מאיתנו בסולו בס שנשמע שהגיע מהחלל.
וידאו (צילום שי שיר)
יוסי פיין ?