בחזרה לקומפלקס האולמות של מוזיאון תל אביב לאמנות, בתוכנית לשוב ולנדוד בין המופעים להצליח ולטעום מכולם פיסות צבע וצליל, לפעמים תכניות נתונות לשינויים…
ליל חמישי, גם הערב הפסטיבל מאורגן בשני סטים של זמנים, הצגה ראשונה בשמונה וקצת, הצגה שניה בעשר וחצי, אנחנו הולכים על אולם אסיא, מאור כהן יארח שם את אפרת גוש ואלי מגן כשהוא מלווה באופיר קנר על קלידי הפסנתר וגיא לוי בקונטרבס, הרכב קלאסי לג'אז ווקאלי. את מאור כהן ראיתי במופע שכזה הלוקח את מיטב שיריו ועוד כמה "סטנדרטים ווקאלים" במעטפת ג'אז, זה קרה בשבלול בנמל תל אביב, באווירה הנכונה והמדוייקת, הפעם אנחנו באולם ענק, פחות מתאים לאווירה אבל זה בכלל לא משנה למאור, קודם כל רוקר, אחר כך שחקן ופרפורמר מצויין שחי את הבמה והקהל כחלק בלתי נפרד מהווייתו.
אחרי ביצוע של כמה משיריו המוכרים מהקריירה הארוכה והפורייה לצד סטנדרטים של לאס ווגאס ומועדוני ניו יורק המיתולוגיים הוא ניגש לביצוע מחווה לשיר Cheek to Cheek שכתב ארווין ברלין בשנת 1935 במיוחד לסרט בכיכובם של פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס, שיר שזכה לשורה מכובדת ביותר של ביצועים ומבצעים, ארפרף על כמה מהשמות, בינג קרוסבי, לואי ארמסטרונג, דוריס דיי, פרנק סינטרה, צ'אט אטקינס, טוני בנט עם ליידי גאגא ואפילו אלכס הארווי הפרוע.
מאור מתחיל את השיר בקדמת הבמה, מדלג מפה לשם בנון שלנטיות ומזמין את האורחת החשובה שלו, אפרת גוש להצטרף ולהמשיך יחדיו את השיר בדואט רומנטי ברוח הנרטיב של השיר, חתיכת קטע מצויין, תעדנו את זה עבורכם…
אחרי "לראות את האור" הקלאסי של אפרת אנחנו אורזים וחותכים ממעמקי אולם אסיא היישר לצידו השני של הקומפלקס אל האודיטוריום ע"ש רקנאטי, שם מתקיים ברגעים אלו המופע של קיאון הארולד והחמישייה שלו, כולם אנשים מלוטשים בנגינה, נחתנו באולם באמצע סשן חצוצרה מטורף של קיאון שעמד כמעט בחושך ונשף את כול כולו לתוך המברנה של הכלי המתכתי הזה.
הקטע הבא היה ממש בפיק של המופע כאשר האורחת של קיאון, הזמרת אנדריאה פיציקוני מצטרפת אליו ופותחת מבערים, היא, אנדריאה יודעת פרק בהלכות שירה בעולמות הג'אז, תענוג אמיתי.
אבל זה לא הסוף כי בשלב הבא מזמין קיאון עוד אורח, אלי דג'יברי והסקסופון הענקי שלו מצטרפים לחבורה שעל הבמה ונותנים קטע מצויין שכלל דו שיח וקרב מוזיקלי בין חצוצרה לסקסופון, השניים האלו מחזיקים ריאות בנפח אקסטרא לארג', באמת.
את פסק הזמן בין הסשן הראשון לסשן השני בערב אנחנו לוקחים בהליכה מהירה אל רחבת המשכן לאמנויות הבמה, שם מול קהל רב שממלא את שורות המושבים או פינות ההסבה מגישים יוסי פיין, בן איילון וליאור רומנו את החומרים של הרכב הנוכחי שלהם – Blue Desert כאשר במהלך הנגינה מצטרפת גם אלה גרינבאום הריקודים ופעמוני תיפוף, החומר של יוסי ובן הוא פרשנות אישית לצלילים המגיעים מחלקה המערבי של הסהרה בואכה ניג'ר, שאנט שבטי המבוסס על צלילי הגיטרה המונוטונים בסולם קבוע. ביום שלישי הקרוב החבורה הזו תחגוג את השקת האלבום הטרי במועדון האזור, סמנו לכם ביומן ותתארגנו על זה.
לקראת השעה עשר וחצי אנחנו חוזרים למעמקי אולם אסיא בתחתית קומפלקס המוזיאון, מתכננים לחצות את השעה הקרובה לשניים, קצת כאן ואח"כ ברקנאטי במופע המחווה של הדיוות לארית'ה פרנקלין עם קרולינה, אסתר רדא ונטע אלקיים, אבל המציאות חזקה יותר מהתכניות, כי ברגע שגברת ניק ווסט הלבושה בבגד גוף ורוד מעוטר בעלים קטנים וזנב פרחוני, רעמת חד קרן סגולה על ראשה וגיטרת בס בידיה מחוזקת בהרכב הכולל חבורת נגנים ושתי ווקאליסטיות שלמן הרגע הראשון אני חושב בקול רם "סליי ומשפחת סטון, יה!!!".
אז כן, לא ג'אז ולא נעליים, אלא אם מאן דהו החליט שFאנקי זה ג'אז ולא האח הקטן יותר של מוזיקת הנשמה השחורה, יאללה שיהיה ככה, אנחנו מתנועעים עם הגרוב, איזה ביטים של ארבעת מיתרי המתכת על הבס, איזה גיטריסט מחורפן שיש לה שיודע להעמיד מועדון ריקודים עבור כל האולם, מתופף לבן אבל הוא יודע את האמת, ושתי הווקאליסטיות, אחת נראית כמו נטע ברזילי, עם קול שיוצא בזמן הנכון ומרים טיפה את הגג, השנייה, בכלל אחותה של ניק, עם ראסטות בצבע כסף שלא לומר שיבה, לא מפסיקה לזוז וגם דואגת לתעד סטוריז און ליין בזמן אמיתי, הקיצקץ, ניק דפקה מופע שלא השאיר תחת קפוץ אחד על המושבים, את הרגעים האחרונים בשעה ועשרים שלה הקהל עשה בריקוד מול הבמה, חבל רק שחצי מהשורות היו ריקות מלכתחילה, זאת אומרת שהרבה קהל פוטנציאלי הפסיד ובגדול. בין שיר לשיר הספיקה ניק מלאת האנרגיות לספר על החוויות שלה עם פרינס. שוב, ג'אז או לא ג'אז, אני חוזר שוב למופע הזה…
אכן, בליל שישי חזרנו למוזיאון, הפעם עם שילי, היא אוהבת Fאנקי מיוזיק, עוד מהימים שהיא נראתה בעצמה כמו נייטיב מהארלם ניו יורק…
למרות שהמופע של ניק ווסט ממש לא מוגדר בג'אז הוא נחשב מבחינתי כאחד המופעים החשובים במסגרת הפסטיבל, בעיקרון אני פחות נמשך לנגזרות הישירות של הג'אז הקלאסי, פסנתר, קונטרבס וחצוצרה או סקסופון פחות עושים לי את זה אחרי מחצית השעה הראשונה, במיוחד כשהכוכב התורן לוקח את עצמו למסע נדודים מפותל בין התווים למקומות צרים ודחוסים של צלילים ההולכים ומתפתחים לנקיק מוזיקלי צר יותר ויותר, כן, פסנתר שהולך לאיבוד, חצוצרה שעפה למימד אחר ולא מצליחה לחזור משם.
אני מעדיף את הג'אז שלי עם הרבה תבלינים, פחות מרק קניידלך צלול ויותר מרק תימני או חרירה, עסיסי, מתובל כהלכה ועם הרבה הפתעות בפנים, למשל צבעים אתנים על מצע ג'אז זה מעדן בשבילי, גם יציאה למחוזות אחרים כאסיד, פסיכדליה, אתיו או סוגות מוזיקה שחורה אחרות כסול, אר אנ בי או פשוט Fאנקי באים לי בטוב, זו הסיבה שהתאהבתי מהרגע הראשון בניק ווסט, זו הסיבה שגם שילי נדלקה על השואו שלה ולכן את ליל שישי עשינו באודיטוריום ע"ש רקנאטי בסבב הראשון של הערב כאשר ניק ווסט הופיעה שם, המופע בליבתו היה אחד לאחד אותו דבר כמו בליל חמישי, למעט האולם השונה, התאורה האחרת והקהל, חלקו להערכתי לא ידע בדיוק למה לצפות וקיבלו וואחד הפתעה לפנים ולאוזניים, אולם כמו שאני ראיתי את מבטי הקהל, כולם התאהבו כמוני למן הרגע הראשון. עוד הערה אחת לעניין ניק ווסט, מופע שכזה המפוצץ באנרגיות ובפרפורמנס ראוי היה להתקיים בחלל התעשייתי של מועדון בארבי, שם באווירת עומדים בצפוף, נושמים את הצלילים והגרוב הנוטף מהבמה ופחות מושבים המרופדים של המוזיאון.
אז חזרנו למוזיאון כדי לטעום נשיקה..
לחצו לצפייה בגלרייה מהמופע של מאור כהן ואפרת גוש
לחצו לצפייה בגלרייה מהמופע הראשון של ניק ווסט
לחצו לצפייה בגלרייה מהמופע השני של ניק ווסט
