ממש רשמי, ערב ראשון באירועי פסטיבל הג'אז של תל אביב, מתחילים בסיור דילוגים וטעימות מגוון ומקנחים בהיצמדות למקום, חוויות של צלילים. ליל רביעי, 28.11.2018, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל, צלם נוסף – משה צ'יטיאת.
ראשית מן הראוי לברך את האנשים שעומדים מאחורי הפקת הפסטיבל, ג'אז בתל אביב עבר ממשכנו הקודם, הסינמטק, למשכן נרחב יותר, הקומפלקס של מוזיאון תל אביב לאמנות, ישנם יתרונות וגם חסרון אחד, היתרונות בראש ובראשונה עבור האמנים, סוף סוף אכסניה שבאמת מכבדת אותם, שחלליה נבנו תוך מחשבה עליהם, אולמות שנועדו למופעים ולאו דווקא להקרנת סרטים, חדרי אמנים יותר נורמליים ולא כוכים קטנטנים נוסח החדר האחורי, תנו לאמנים תנאים והם יעניקו לקהל מכל הלב. האמת, מדובר בהימור מסויים, האם יגיעו מספיק צופים שימלאו את האולמות? ומה עם אווירת הניו אורלינס האקזוטית עטורת הזיעה, התחככות בצפיפות וריחות של אספרסו לצד אלכוהול בלובי? גם לכך נמצא פיתרון בדמות רחבת המשכן שהחזירה את מושבי וכורסאות פסטיבל הפסנתר לטובת הקהל הרחב שבא רק לטעימה ולא השקיע בכרטיסים, יוצרים אווירת פסטיבל.
מכאן חזרו עמי בבקשה למסע הדילוגים, היתרון בכך שישנם שני סשנים של מופעים, הראשון בשעה שמונה בערב והשני בעשר וחצי, סשן ראשון בבחינת חימום הקנה ו"רחיצת האוזניים", פותחים ברגעים אל מול הבמה באולם אסיא, שם הבורוכובים מארחים את מיירון וולדן, נגן סקסופון ניו יורקי וחוגגים בו בעת השקת אלבום חדש לרביעייה של איתמר.
המופע נפתח במבנה "קלאסי" של ג'אז ונפרם בערסול הרמוני ומלודי להסתלסלות נעימה, רגעים של איכות, אבל אנחנו ממשיכים הלאה.
מסיטים את הדלת המאוד כבדה של אולם רקנאטי הוותיק שהיה מלא עד אפס מקום כולל מתגנבי המדרגות, חנן בן ארי מציג את מופע הפתיחה הרשמי לפסטיבל כאשר הוא מלווה באורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית מיסודו של אבי ליבוביץ, ימבה של נשפנים ונגנים נוספים יוצרים את הביג בנד האולטימטיבי של ארץ כנען, הנגנים שתמצאו בכל מופע כמעט נותנים הפעם עיבודים נוגע ג'אז בשיריו של חנן בן ארי, נסיך המגזר (הדתי) ומעבר לכך. חנן שואב את ליבותיהם של הצופים שמזמרים חרישית יחד עימו את השירים, יש גם צדדים שכאלו לסוגת הג'אז, תודות לליבוביץ, סלוצקי וכל החבורה.
בשיא אנחנו מסובבים עצמנו וחותכים לקומת המרתף, אל האולם הנמוך של קאופמן, שם הגברת נעם וזאנה עם נגניה מציגה יכולות של מולטי טאלנט מוזיקלית, השולטת בשלל כלים ובקול נדיר עם יכולות ווקליות שמצמיתות אותי למעקה המדרגות, אני יכול רק להתבאעס שבדיוק אחרי שכיביתי את מצלמת הוידאו היא נתנה את אחד הקטעים היותר מוצלחים באינטרפטציות שלה –Don't Let Me Be Misunderstood של להקת האנימלז. וואו!!!
כאשר תם סשן המופעים הראשון אנחנו יוצאים לשאוף אוויר עירוני ברחבת המשכן, מולנו על במה צ'לי סיגלסקי וניב חובב, שליחי הבלוז מנגנים "סטנדרטים" של רוק עתיק, אחרי כמה דקות מצטרף אליהם אורח מכובד מאוד – רוני פיטרסון, הגיטרה והסיגריה הנצחית, יותר בלוז, רחוק מג'אז, אבל הקהל התל אביבי שבא לתפוס רגעים של פסטיבל על חשבון ראש העיר דווקא מבסוט מכל העניין, בעיקרון כבוד לאמנים שלוקחים את המופעים "הקנויים" של ההפקה לרווחת התושבים, אבל יותר מידי צפוי, אני כמהה להפתעות, נגיד איזה שלומי שבן קצרצר על הפסנתר לצד קונטרבס ושירה של שלישיית "לא", מה דעתכם בהפקה? שנה הבאה יוצאים בהפתעות….?!!
טוב, חפרתי כאן יותר מידי, הגיע הרגע לחזור למוזיאון, צוללים שוב לאולם אסיא שמתמלא במהירות לחלוטין, כעת מופע חו"ל, גרייס קלי, לא הנסיכה ממונקו, עליה השלום, בחורה צעירה מאוד, כולה בת 26, אמריקאית ממוצא מזרח אסיתי, חמודה, מתוקה, קפצנית, מלאת אנרגיות, זורמת עם הקהל בנונשלנטיות ובשצף קצף של מלל וסיפורים, שולטת בביטחון מוחלט על שני סקסופוני אלט מתוקים כשהיא מלווה במתופף מדליק וקלידן שגם אוחד בגיטרה, מגישה המון קטעים מתוך אלבום חדש לצד אינטרפטציות אישיות לכמה קטעים מוכרים, ביניהם להיט של הרולינג סטונז, מקנחת את המופע שלה בירידה לעבר שורות מושבי הקהל ותוקעת את הסקסופון היישר לפרצופם המתלהב של הנוכחים, חגיגה. ואנחנו, בכלל שכחנו מהתוכנית לקיים סיור דילוגים במשמרת השנייה, מי טיפש לעזוב חגיגה מוזיקלית שכזו.הערב הפסטיבל ממשיך, גם בשישי וגם במוצ"ש, תעקבו, תגיעו.
לחצו לצפייה בגלרייה המלאה של משה צ'יטיאת
לחצו לצפייה בגלרייה של יובל אראל, סבב ראשון
לחצו לצפייה בגלרייה של יובל אראל, גרייס קלי
וידאו
