דיווח מהשטח

חגיגת הבזאר באופרה

המופע של מישל פוגאן בבית האופרה משכן אמנויות הבמה בתל אביב, רביעי, 24.07.2018. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

מישל פוגאן, הבזאר בתל אביב. צילום: יובל אראל

בספריית אלבומי המוסיקה שבביתי מצוייה לה בין היתר סדרת אלבומים הכוללת שירים המקוטלגים על פי ארצות ושפות, הראשון בסדרה מוקדש לשפה הצרפתית, זו הנימוחה ומתגלגלת בפה כמו ממתק עשיר במיץ וטעמים מתוקים וחמצמצים, עבורי השפה הצרפתית היא סוג של מנגינה או הרמוניה באוזן, מאז שהמורה לצרפתית השליכה אותי מהכיתה בתיכון בשל העובדה כי ניסיתי לקשקש את המילים בקול רם בטיימינג הלא נכון בשיעור, רוב רובה של השפה הזו הנו תעלומה עבורי, אני יודע פה ושם איזו מילה עסיסית, כמה קללות טובות או מוזרות, מילות קישור, חפצים דוממים וברכות כאלו ואחרות, אך במאקרו זו יותר תעלומה מאשר פיתרון, וכתעלומה היא מוסיקלית במיוחד.

באותם ימים התוודעתי לקיומו של מישל פוגאן והפרויקט הנהדר שפעל סביבו וכונה בשם "הבזאר הגדול", סוג של קומונת מוזיקאים בנוסח עדות ההיפים של שנות השישים והשבעים במאה שעברה, פרויקט שמוכר בזכות כמה מהשירים שהפכו ללהיטים, כאשר דני ליטני יצר, הפיק והופיע במחזמר המורכב משיריו המתורגמים של פוגאן בידי אהוד מנור בכיכובם של ציפי מור וזזי שביט,  תחת הטייטל "הבזאר הגדול" שכללו בין היתר להיטים מיתולוגיים, מלאי גרוב ושמחה וביניהם – "לעוף כמו ציפור", "זה סיפור ישן" ועוד… 

על כן כשנודע כי הזמר הצרפתי, הידוע באהבת ישראל, מתעתד להופיע בתל אביב, זה היה ברור מיד כי מדובר במופע שאסור להחמיצו, וכך היה. אמש, יחד עם עוד אלף ושש מאות פרנקופילים או יותר נכון יהודים שנולדו או גדלו בצרפת ותרבותה, אשר מלאו את החלל העצום של בית האופרה הישראלית – משכן אמנויות הבמה בתל אביב, חוויתי את המופע הנהדר של מי שהיה פעם בחור צעיר עם רעמת שיער וזקן פרוע, כיום גבר שנראה בחזותו חצי קשיש עם כרס קטנטנה ושיער בוהק בלבן שלא עוצר לרגע משטף דיבורו המתגלגל אולם מלא באנרגיות לא פחות מבחור צעיר, מישל פוגאן, מלווה בהרכב נגנים מצויין שחלקם אף קיבל את ההזדמנות לתת קטעים שלהם בשירה או נגינה כשמישל פוסע הצידה ומפנה עבורם את הבמה, הגיש במשך שעה וחצי ולמעלה מכך שורה ארוכה של שירים הנעים בין בלדות נוגות ושקטות ועד שירים עולצים מלאי חדוות חיים.

היה פאן במקסימום.

טעימות וידאו

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close