מתקדמים במתכת

להקת סקארדאסט במופע לפני יציאה לסבב הופעות מעבר לים בתוככי סצנת הפרוג מטאל העולמית, מבקר המוסיקה אדר אבישר יצא אמש למועדון זאפה בתל אביב כדי להאזין וללמוד את החוויה, על המצלמה – לאה אבישר.

נועה גרומן, סקארדאסט. צילום: לאה אבישר

אז באמת יש סצינת פרוג מטאל בארץ, בשקט בשקט, מתחת לפני השטח צומח לו כאן דור של מוסיקאים מבריקים שאינו חושש מביצוע קטעים ארוכים של למעלה מ -20 דקות, של מקצבים מורכבים בנוסח מעברים מ שש שמיניות לשלושה רבעים, ונגינה ושליטה מושלמים על כלי הנגינה.

שלל ה"אורחים" שעלו לבמה של להקת סקארדאסט במופע במועדון ה"זאפה" בתל אביב, גם חשף עוד עובדה – בארץ פועלים הרכבים וזמרים שונים, כדוגמת קובי פרחי (המצויין) ולב קרשנר שאינם זוכים לחשיפת התקשורת הממסדית שזוכים בקהל מעריצים נאמן שרוכש את הדיסקים ומכיר בעל פה כל תו ומילה בשירים המורכבים.

עם זאת, אולי בגלל גילם הצעיר יחסית של הנפשות הפועלות, החומרים מאד מושפעים (ואף למעלה מזאת) מהרכבי פרוג מטאל מחו"ל, החל מ DREAM THEATRE, דרך TARJA, EPICA , SYMPHONY X, וכלה בהשפעות מאד חזקות של .SIMPLY AUTUMN

סקארדאסט בהחלט יכולה להחשב בטעות בלהקה מחו"ל, הגישה לחומרים, ה"פוזה", הלבוש, ובעיקר הרמה… עד שנתקלים באחת מזמרות המקהלה שנצבת בין כל חבריה וחברותיה הלבושים במיטב המחלצות והאיפור הגותי בכפכפי אצבע…. (ככה להכנס למרתפי השאול והתופת של השטן ? בכפכפי אילת ? הלבה הרותחת לא עלולה לגרום לכוויות?) או אז את יודע שאתה בישראל…..

סנדליה…צילום: לאה אבישר

אתחיל דווקא מהסוף – מרענן לדעת שבארץ גדל דור של מוסיקאים וירטואוזיים. אני אומר את זה כמי שבשנות ה -70 נחשב לאחד ממייסדי זרם הפרוג בארץ ביחד עם חברי להקתי, "חלום קוסמי" (ביחד עם ברי סחרוף, יוסי מר חיים, דני ווב וגיל לדין). המשכיות בתרבות היא יסוד חשוב ! ונעים לדעת שכמו אז, גם היום, יש מי שמנפץ את כל הקונבנציות הידועות על "שירים קליטים וקצרים".

עד היום אני זוכר (ולא לטובה) את הויכוחים ואת הרמות הגבה של מנהלי חברות התקליטים כשהגענו עם ההקלטות של "חלום קוסמי", יצירה של 45 דקות (שגם לא נכנסה לצד של אלבום ויניל) למשרדיהם, וכל זה בעולם שידע להיטי "מצעדי הפזמונים" בני 2.5 דקות עם מקצב ארבעה רבעים ושירים של להקת הנח"ל.

ואגב, זה המקום להעריך ולהוקיר מפיקים כמו אשר ביטנסקי, שוקי וייס ושאול גרוסברג שבכל זאת האמינו בנו ובלהקות כ"אטמוספירה", "זינגלה" ואפילו "תמוז" ששברו את תקרת הזכוכית הזו.

אין ספק שהדור של שנות ה -2000 הרבה יותר מתוחכם, הרבה יותר טכני ומהיר, ורמת הוירטואוזיות שלו משאירה את בני הדור שלי ואלה שבאו לאחר מכן הרבה מאחור. (ועל כך יש לי עשרות שיחות עם המפיק המוסיקלי ונגן הבאס יוסי פיין – כל פעם אנחנו מגלים ברשת עוד וירטואוז או וירטואוזית בת 14, כדוגמת המוסיקאית ההודית הצעירה   Mohini Dey שמשאירה אותנו פעורי פה).

חברי סקארדאסט, נועה גרומן – שירה, ידין מויאל – גיטרה, ינאי אבנט – בס, יואב ויינברג – תופים ואיתי פורטוגל – קלידים.  מוכיחים איש איש, יכולות נגינה כמעט מושלמות, גם האינטראקציה בניהם ובין המקהלה מושלמת וניכר שהחבורה מבלה שעות בגיבוש החומר ובביצועו.

(די מדהים לראות את הנגנים עולים לבמה ללא עזרת תווים או רישום כלשהו של חומרים מוסיקלים המצריכים מעברים טונאליים ומקצביים ושימוש בסולמות כרומאטיים תוך מעבר מאקורדים מאג'וריים למינוריים בקצב של מספר פעימות המנוע של מכונית למבורגיני).

יסלחו החברים, אך הכוכב האמתי של סקארדאסט הוא ינאי אבנט, נגן באס וירטואוז המנגן על גיטרת חמישה מיתרים בשקט ובבטחה. ממלא את התפקידים שלו בביטחון הנוסך שקט ועמוד שידרה לשאר חברי הלהקה ולמרות הידע והיכולות המדהימות שלו, לא מנסה "לקפוץ מעל לפופיק" ונשאר פונקציונאלי לכל אורך הדרך. (ואולי בגלל העובדה שהוא בעל שיער קצר הוא לא עסוק במרבית הזמן להכנס לפוזה של "רוקיטס מטאלי" ולנפנף בו כאחוז אפילפסיה).

גם ידין מויאל מפגין שליטה מרשימה בגיטרה שלו, הסאונדים שלו מעניינים ונעים מהסאונד (והטכניקה של ג'ון פטרוצ'י מ – DREAM THEATRE  עם נגיעות של סטיב וואי וסטיב רוטרי ממאריליון).

הפתעת ההרכב היא הסולנית,  נועה גרומן, המנעדים שלה נעים מ"גרוולינג" באופן שלא היו מביישים את חברי הקרוב והנפש התאומה שלי זאביק טננבאום (מנהיג להקת SALEM   https://he.wikipedia.org/wiki/Salem  ) ועד למנעדים של ארבע אוקטבות ושירה אופראית בנוסח של TARJA (לעיתים גרומן הצעירה מנסה יותר מדי להשמע כמו מארסלה בוביו, התגלית של אריין לוקאסן, ולשרון דל אדל מ WITHIN TEMPTATION כמו גם הרעיון הנועז להוסיף מקהלה בת למעלה מ – 10 זמרים לקונצרט, יותר ממזכיר את ה – BLACK SYMPHONY  של .(WITHIN TEMPTATION  אך מעבר לכך – מדובר בכישרון ענק ובפרפורמרית מדהימה ומלהיבה שיודעת להגיש את החומר שלה באופן כן וטוטאלי.

הבעיה המרכזית של ההופעה אמש הייתה בסאונד (ולא באשמתו של הסאונד-מאן). הופעות כדוגמת סקארדאסט אמורים להשמע במקום "גדול" בפסטיבלים, באולמות גדולים ולא במועדון שהאווירה, האקוסטיקה וציוד ההגברה מתאימים יותר למופעי ג'אז, בלוז ומוסיקה אקוסטית.

לעיתים ההגברה שעל הבמה, המוניטורים, גברו על הסאונד של ההגברה הכללית באולם עובדה שיצרה עוות צליל, דיסטורשנים בלתי נשלטים ובעיקר לתופעה המצערת שהמקהלה הנפלאה והנגנים של הכלים האקוסטיים (צ'לו וכינור) פשוט נעלמו לעיתים לזמן ממושך (לא שזה הפריע למישהו בקהל). וגם הנגינה המעניינת של אלקס ניקולה בקלידים (קראתי באיזשהו מקום אם זכרוני אינו מטעה אותי –בכל זאת אדם קשיש, שהבחור מתעקש על אלקס ב"ק") נעלמת לה לעיתים קרובות וחוזרת למרכז רק בקטעים השקטים.

אגב איתי, לסוג המוסיקה הזה הייתי ממליץ לחזור ל VINTAGE KEYBOARDS, לחזור למוג, למלוטרון ולהאמונד. או לפחות למקלדת קצת יותר רגישה שיודעת לחקות מקלדת פסנתר.

איתי, אינו קלידן "רגיל", הוא יודע לשלב אלמנטים קלאסיים עם אלמנטים המזכירים לא מעט את ריק וואקמאן ואפילו של מורי ורבי ג'ון לורד ובכלל התחושה הכללית שכל המוסיקאים משקיעים המון מחשבה בכל תו וניואנס שהם מנגנים ביחד או לחוד…

עם זאת, ואולי זה גילי המתקדם, משהו הולך לאיבוד בתחום הרגש והנשמה. הטכני, הוירטואוזי משתלט ברוב המקרים על הפנים פנים של החום והנשמה. אין מקום לאלתור, אין מקום לספונטאניות והכל כתוב ומאורגן, יותר מדי מאורגן עד כדי כך שנדמה לך לפעמים שלפניך מנגנים מכונות ולא מוסיקאים שיש להם תחושות, רגשות, שמחות וכאב.

(חבר ההרכב שלי חיים רומנו תמיד עומד על כך שנשאיר טעויות קטנות בהקלטות על מנת שהקהל "ידע שמדובר במוסיקאים אמיתיים".) ובכן, בסקארדסט שום דבר לא מאולתר או פתוח לשינויים – לא בהקלטות ולא בהופעה.

גם בתחום הטקסטים קיים קיבעון בנושאים הקשורים לג'אנר… עובדה שלא משחררת את הגברת גרומן "לצאת מעט מהקופסה" ולתת ביטוי לתכנים מהעולם שלה ומעניינים יומיומיים  (ולאו דווקא על כוחות אופל במלחמתם בבני אור, שדים, נסיכים, דרקונים וזומבים).

גרומן עם זאת היא העוגן שיודע להחזיר לעיתים את הכאוס המוסיקלי שנגרם מעודף וירטואוזיות לחוף מבטחים מלודי.

וזו הנקודה שאם הייתי בגילם של חברי סקארדאסט הייתי שם אליה לב כבר בשלב הזה של הקאריירה המבטיחה שלהם– המחלה של המוסיקאים הצעירים ! זו מחלה מדבקת שהתסמינים שלה הם בעיקר "שופוני", או במילים אחרות: "תראו כמה אני מהיר ! כמה אני שולט בסולמות כרומאטיים, כמה אני יודע לתופף טריאולות וסינקופות… חברים, אתם טובים, מעולים… אבל תנו לאוזן מעט מנוחה, כשגיטריסט מוכשר וקלידן מוכשר מתנגשים בגלל עודף כישרון – כולם יוצאים מופסדים.

גדולתו של דייויד גילמור הוא בכך שהוא מביא רגש על חשבון וירטואוזיות, גדולתו של ג'אק ברוס או של ניק פוטר מ"ואן דר גראאף" עמם יצא לי ולחיים רומנו להקליט בהרכב משותף הוא בכך שהם יודעים לתת אוויר…

אצל סקארדסט הכל נורא מרוכז, נורא עמוס, אין רגע מנוחה ובמיוחד כשמדובר באולם קטן וצפוף עם מערכת סאונד דחוסה העניין נהפך "ללא פשוט".

כמו כן, הייתי משתחרר קצת מהדימויים החיצוניים והתוויות המוסיקליות של הג'אנר.. עובדה שמזכירה יותר מדי פעמים במשך הערב להקות אחרות. חברי סקארדאסט לא זקוקים לכך – הם באמת יכולים לעמוד בזכות עצמם – אין שום הצדקה שמתופף כמו ויינברג , ישמע כמו אלף ואחת מתופפי האבי מטאל אחרים בו בזמן שיש לו את הכלים והכישרון  לפתח לעצמו סגנון ייחודי.

כמו גם גיטריסט ברמתו של מויאל, שיכל בחלט בהופעות חיות להשתחרר מ"רוח המפקד", ללכת עם הלב ועם התחושות ולא להיות עסוק בהפגנת יכולות… אפילו גארי מור הגדול, שהייתה לי הזכות להכירו מקרוב, או אלווין לי שעמו ניגנתי והופעתי הרשו לעצמם בשלב מסוים "לנוח" להפסיק להוכיח עד כמה הם טובים, טכניים ומהירים.

אסור לשכוח שמדובר בהופעה חייה, ובאף מקום לא כתוב שהביצוע חייב להיות נאמן אחד לאחד למקור… נהפוך הוא, אני מצפה שבקונצרט הלהקה תיקח את החומר הכי רחוק והכי פרוע והכי אמוציונאלי מהמקור האולפני. במיוחד שכאן מדובר בחבורה שכלתנית עד אימה שמקיפה את עצמה בהררים של קור אינטלקטואלי Iלהוציא את גרומן שמלהטת ומרשה לעצמה לשבור תקרות זכוכית בהופעה.

ועוד פרט שולי…. עניין הנראות… רגל על המוניטור, נפנוף בנוסח תחנת רוח בשיער וסימון תנועת ההאבי מטאל באצבעות הם באמת כבר פאסה. גם הקהל של סקארדאטס  לא ממש נזקק לג'סטות נדושות שממתגות את הלהקה כ"תשובה ישראלית" ל WITHIN TEMPTATION.

סקארדאסט התברכה בקהל נפלא שמוכן להתמודד עם קטעים בני 30 דקות, עם הצורך להפעיל את המוח להקדיש מחשבה להקשבה… זה לא סטאטיק ובן אל, וגם לא עד בן זקן… זה קהל נאמן שגם לא נוטש, (תשאלו את חברתי הטובה גל דה-פז). ולכן עדיף היה אם החבורה הנפלאה הזו הייתה ממתגת את עצמה מחדש… ( SPOCKS BEARDואפילו OPETH  עשו את זה בהצלחה רבה ואיש לא מצפה כיום מניל מורס – שנראה כמו פקיד בנק, לנפנף בשיער שאין לו או לעמוד באופן קצת מגוחך עם רגל על המוניטור….).

כאמור, היחיד שבאמת משוחרר מכל המאניירות האלה הוא הבאסיסט ולכן הוא מקבל אצלי את תואר ה MVP  של הערב (ביחד עם הגברת עם הכפכפים).  קצת פחות "הפקה", קצת פחות "דיוק" וייקיות גרמנית. (תמיד מזכיר לי את הסולו המפורסם של ברי סחרוף בהופעה השנייה של "חלום קוסמי" ב – 1975, ברי התפרע 22 דקות על גיטרת הפנדר שלו והקהל ממש איבד את זה ויצא מגדרו, למרות כשהצצתי מסוללת הקלידים, לרגע, הבחנתי שהכבל שהוביל מהגיטרה למגבר היה מנותק…..אבל למי היה אכפת ????).

אני מוכן כאן ועכשיו לחתום שכל אחד מחברי סקארדאסט שם כל מוסיקאי מהדור שלי בכיס הקטן, אבל מבחינת הרגש והנשמה… ואת זה הייתי לוקח בחשבון לקראת ההופעות הקרובות בגרמניה ויחד עם זאת, בסופו של דבר, צריך לזכור שמדובר בחבורת מוסיקאים מוכשרת מאד – אך צעירה – ואני בטוח שעם השנים הם ילמדו, יפיקו לקחים ויתפתחו למקומות מאד מבטיחים – כל זאת בתנאי שישאפו להיות מקוריים וישתחררו מהתוויות הקיימות שמגבילות אותם בעצמם.

ולגבי גרומן, אני בטוח שצופה לה עתיד גדול, היא מוכשרת, משעשעת, תיאטרלית במידה, שולטת היטב מבחינה מוסיקלית היטב בארבע (או חמש) האוקטבות שחנן אותה הטבע, ואפילו ההתרגשות הטבעית שלה שגורמת לה לדבר ולהתנהל לעיתים כמו ילדת טינאג'ר אבודה אינה מפחיתה מעוצמתה כפרפורמרית ענקית שיודעת לתת פוקוס לאנשים שנמצאים אתה על הבמה, יודעת לזוז הצידה כשצריך ולעומת זאת לתפוס פיקוד ברגעים החלשים.

 

 

להתראות ב WAKEN 2019  וב AHOY   ברוטרדאם

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s