החיים על פלוטו לפי הגר לוי

מופע השקת אלבום EP חדש של המוסיקאית הגר לוי, רביעי, 22.03.2017 תאטרון תמונע. מבקר הבית אדר אבישר הגיע לתאטרון כדי להכיר יוצרת איכותית, הבלוג מחייך בין שתי אוזניו.

הגר לוי בתמונע. צילום: לאה אבישר

הגר לוי בתמונע. צילום: לאה אבישר

הקדמת הבלוג: לפני כשנה וחצי חוויתי את מופע השקת אלבום הבכורה של הגר לוי, אז הגדרתי אותה במילים אלו –"להגר לוי יש נוכחות בימתית ווקאלית מצויינת, שירי אלבומה הטרי שנכתבו והולחנו על ידה מסמנים קו ברור לתחומי הגרוב הלבן עם קורטוב של ארנ'בי והשפעות של כמה מהווקאליסטיות הסמי קלאסיות כטורי איימוס, פיונה אפל עד אריקה באדו." קינחתי את החוויה בתקווה – "מאחל לה הצלחה בהמשך דרכה", בדרך הלאה, לאלבום הבא, העברתי את המושכות והקולמוס לידידי אדר אבישר, מוסיקאי מקצועי, שיחווה את דעתו, תקראו.

פרולוג:

אני מודה ומתוודה שלא הכרתי את הגר לוי לפני המופע. אני גם מודה שההפסד הוא כולו שלי. מסתבר שבשקט בשקט גדל כאן דור מדהים של זמרות/יוצרות, חלקן בוגרות החממה של בית ספר רימון, יוצרות עם ידע אדיר במוסיקה, בכתיבה, בהלחנה ובעיבוד שאינן נבהלות מלהתעסק בחומרים מוסיקליים לא קלים. בין השאר אזכיר כאן את אורקה טפלר המוכשרת מ FOREST, את עדן הולן שעושה חיל בארץ ובחו"ל וכמובן את גל דה פז האלוהית.

למרות שכל אחת מהשמות המוזכרים עוסקת בתחום אחר של מוסיקה, מפרוג אתני ועד לרוק וסול אמריקני, רב המשותף על המפריד. הן כולן מדויקות עד אימה, מבינות דבר או שניים בסולמות פנטטוניים, שולטות באופן מושלם בכלי נגינתם והכי חשוב – יודעות פשוט לשיר ולהופיע.

מה שעוד משותף לכל אלה, שכלי התקשורת הממוסדים לא תמיד מחבקים ומפרגנים להם, שלא לדבר על תחנות הרדיו וכך הפרסום וההכרה באים בעיקר מקהל מעריצים ההולך ונבנה מפה לאוזן, מאתרי האינטרנט והפייסבוק. וכך, כנגד כל הסיכויים, קם לו, כאמור, דור נפלא של מוסיקאים מוכשרים המהווה משקל נגד ראוי לכל הבן-אל תבורים, הכוכב נולד ותעשיית האינסטנט.

הגברת לוי הצעירה משתייכת לאותו דור, שלמרות ההשכלה המוסיקלית הרחבה שלה לא נותנת לעצמה להישאב לתוך תבניות מוכנות מראש ולבטח אינה מאפשרת לשיקולים מסחריים כאלה או אחרים להשפיע על בחירותיה המוסיקליות.

ודומה, כמו יתר השמות שהזכרתי, שהיא מסוגלת לשיר כל סגנון כמעט, ולעשות זאת באופן מושלם שלא היה מבייש עילויים כבאט' הארט, ג'וס סטון או אפילו דיאנה קרול. (למה דיאנה קרול ? מכיוון שהגר לוי מאד מזכירה את הסגנון הבימתי והמוסיקלי של המוסיקאית המוכשרת ההיא).

לאחר שהודיתי, בתחילת הדברים שלא הכרתי את היצירה של הגברת לוי הצעירה, אני גם צריך להוסיף שהטעו אותי והגדירו את המוסיקה שלה כ"אלקטרונית"… ולכן בטרם השבתי בחיוב על כתיבת שורות אלה מיהרתי להאזין ולצפות בווידאו קליפים וגיליתי אמנית יותר ורסטילית היודעת מצד אחד לשיר ג'אז ובלוז, אך גם לזעזע את אמות הסיפים ברוק איכותי שכמותו רק זוכים לשמוע בהאמרסמית' או ב –O2 בלונדון.

הגר לוי ומיקה שדה. צילום: לאה אבישר

הגר לוי ומיקה שדה. צילום: לאה אבישר

הביקורת:

הגר לוי בתאטרון תמונע, הרכב המלווה – עומרי סקופ בגיטרה, רן גיל בקלידים, ניר הורביץ בגיטרת בס וגיא בן עמי על התופים, אורחות – מיקה שדה ומאיו.

יותר ויותר מסתבר שאולם תמונע הוא המקום הכי אידיאלי לשמוע מוסיקה. יש משהו באקוסטיקה של המקום שהופך את החוויה המוסיקלית לכמעט מושלמת, במיוחד כשאנשי הקול מקפידים על ווליום נמוך. גם האווירה בתמונע מזכירה במשהו את מועדוני הג'אז של רוני סקוט ברחוב אוקספורד בלונדון או את מועדון הבלו – נוט בניו יורק.

אני מוכרח להודות שהחוויה אף התעצמה כשהקהל החל אט אט למלא את המקום, קהל מגוון מאד, צעירים לצד מבוגרים, כשהמשותף לכולם הוא טעם מאד מיוחד והבנה במוסיקה. לא יכולתי שלא לחייך כשהקשבתי בעל כורחי לשיחה בין בני זוג די מבוגר (ככל הנראה בדייט של פרק ב') שבו הבחור הסביר את ההבדלים בטכניקה בין צ'יק קוריאה להרבי הנקוק….. (ועצם העובדה שהגברת לא נטלה את התיק וברחה משם אומרת משהו לא ?)

אבל כשניתן האות ולוי וחבורת הנגנים עלתה לבמה הסתבר שהחוויה היא לא רק קונצפטואלית אלא מוסיקלית. לוי פתחה בשלושה קטעים TO THE WATER, I WILL NEVER KNOW ו – SLOW, כשבהם היא הפגינה לא רק שליטה ווקאלית מרשימה אלא, גם יכולת נגינה על פסנתר.

ההפתעה הגדולה שלי הייתה מנגן הגיטרה של לוי, בחור העונה לשם עומרי סקופ. אני מוכרח להודות שדי עייפתי לאחרונה מגיטריסטים "צעירים" הלוקים בתסמונת ה"שופוני" – תראו כמה אני מהיר, תראו כמה אני טכני, וואו אני מנגן כמו סטיב וואי כשבדרך הם שוכחים שלגיטרה יש בראש וראשונה תפקיד רגשי במוסיקה.

אולי זו ההשפעה של השהייה ארוכת השעות עם חיים רומנו באולפן בעבודה על הפרויקט שלנו עם ירון גרשובסקי, שהייה שנותנת פרופורציות לאיך עבודת גיטרה באמת צריכה להישמע. ובכן, סקופ, לא זו בלבד שהוא גיטריסט רגיש שאינו עסוק ב SHOWOFF, אלא מתמקד במוסיקה, הוא בראש וראשונה מוסיקאי עם סגנון ייחודי. נגינת הגיטרה שלו היא "משהו אחר", סגנון שכמותו טרם שמעתי. האקורדים שהוא מפיק נעים מאקורדים 7 ו -9 של ג'אז ועד לאקורדים על אוקטבות של רוקנ'רול וגם סגנון הפריטה שלו ייחודי.

סקופ גם נזהר שלא ל"הפגיז", יש משהו מאד קלפטוני בנגינה שלו אם כי הוא משתמש באופן מושכל ב"ראק" אפקטים שמעניק לצלילים שלו מימד אחר.

לשיא הוא הגיע בשילוב היוצא דופן עם נגנית צ'לו צעירה העונה לשם מאיו, ובנגינה מאד פונקציונאלית כשליווה את מיקה שדה שניגנה על יוקאללי בשיר LITTLE THINGS. באופן אישי אהבתי במיוחד את הסולו המאד ייחודי בקטע האחרון HECTIC והשילוב המרגש בין נגינת הסולו שלו לבין השירה של לוי שלפעמים שרה ביחד עם הגיטרה והבאס ביוניסון את תפקידי הסולו.

עוד ראויים לציון נגן הבאס גיא בן עמי והמתופף, ניר הורוביץ, מתופף "אחר" שיודע לנגן "הפוכים" ולהיות מאד מאד פונקציונאלי ומדויק במקומות בעייתיים (וכאן החיבור שלו עם סקופ לעיתים קריטי – מספיק מבט אחד והשניים ידעו להתגבר ללא מאמץ על תקלה קטנה בספירת התיבות מבלי שאיש בקהל הבחין – להוציא את החיוך הממזרי של סקופ שבוודאי אמר לעצמו: עברנו את זה….).

לוי התעלתה על עצמה בביצוע קטע הבלוז YOU MUST HAVE A WOMAN, קטע בלוז מאד לא אופייני עם "שבירות" בלתי צפויות, לצערי דווקא הקטע הזה הבליט את חולשתו היחסית של נגן הקלידים, רן גיל, יחסית לשאר חברי ההרכב, (אגב באופן אישי חסר לי בבלוז הקורע הזה צליל של האמונד עם אפקט לסלי איטי או אפילו צליל של פסנתר חשמלי בסגנון פנדר רוהדס, ולא רק נגינה של אקורדים סתמיים ב"פסנתר" – אבל זה כבר קשור לטעם אישי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אחת ההפתעות הייתה בשני הדואטים עם מיקה שדה, LOVING YOU ו – LITTLE THINGS, מיקה שדה היא פנומאן, משהו שצריך יום אחד לשקול לרשום אותה בשיאי גיניס. הקולות הגבוהים שהיא מצליחה להפיק הם בגדר הבלתי אנושי והשילוב ההארמוני והמדוייק שלה עם לוי הוו שלב מאד קסום בהופעה.

אפילוג:

נעים לדעת שגדל פה דור אחר ושיש תחליף למוסיקה הממוסחרת והפלסטית המציפה אותנו. הגר לוי, כמו גל דה פז, כמו אורקה והגברת הולן ראויות ליותר פירגון וליותר השמעות בארץ, שכן אם לא נדע לשמר את שכיות החמדה התרבותיות האלה הן ימצאו את עצמן ממלאות אולמות בחו"ל (וזה כבר קורה). תהליך שכזה קרה אי שם בסוף שנות ה -70 ולאר מכן בשנות ה – 80 כשעילויים כירון גרשובסקי, מישה סגל, ירוסלב יעקובוביץ’,  ניר צדקיהו (שהיה חבר להקת ג'נסיס !!!!!), טל ברגמן (חבר להקתו של ג'ו בונמאסה) פשוט גילו שאין כאן בשביל מה ובשביל מי….

לוי, פשוט מבוזבזת כאן, היא נוצרה מחומר של חו"ל ואינה נופלת מאף זמרת/יוצרת מהשורה הראשונה בבריטניה או בארה"ב. וכשגם הבנאים הם אופטימאליים להופעה והסאונד מדויק ואיכותי, כפי שהיה אתמול בתמונה אזי החוויה נושקת לשלמות….

ועם זאת צריך לשפוט את מי שעושה את הסטיילינג של הגברת לוי ל – 50 שנות מאסר ללא אפשרות ערעור ועם עבודות פרך, אני לא מבין גדול באופנה ובאיפור ובהנעלה, אבל מישהו (או מישהי) צריך לקחת את הגברת לוי בידיים (אבל שאלה יהיו הצרות היחידות שלה).

האלבום החדש של הגר לוי

 

וידאו 

מתוך אלבום הבכורה


מתוך אלבום EP החדש (שיר הנושא)

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s