להקת פורסט נהפכה כבר מזמן לתופעה ייחודית בנוף התרבות הישראלי, בעיקר בגלל הייחוד שלה לבצע פיוז'ן אמתי בין אלמנטים של פולק קלטי, רוק, אלמנטים גוטים וניאו גוטים, פרוג ו… מזרחי.
נכון שהסצנה העולמית לא חסרה להקות בסגנון הזה, אך דווקא "הישראליות" לוקחת את הלהקה הייחודית הזו למקומות אחרים וייחודיים מהעמיתים בחו"ל.
קשה למפות את FOREST, לעיתים היא להקת פרוגרסיב, לעיתים נשמעת כמו להקה פסיכודאלית מהחוף המערבי בשנות ה -60 ולעיתים היא נשמעת כמו להקות זרם "הקנטרברי" הבריטיות כשבראשן קרוואן.
כמי שנכח במספר הופעות של מייסד "סגול כהה", ריצ'י בלקמור בהרכב שלו עם אשתו הצעירה, קנדיס נייט, אני יכל לאמר בוודאות כי FOREST, לא נופלת מלהקתו של בלקמור, ואף מתעלה עליה בגלל הרב גוניות הסגנונית.
נדב פאסט, הכנר המוכשר הזכיר לי מאד את סגנון הנגינה של רובי סטיינהרט מקנזאס. והשילוב שלו עם החליל של רות דנון מעור השראה. הסולמות הכרומאטיים מנוגנים כדבעי, ןגם ה"קישוטים בקווינטות" מעוררי התפעלות.
גם הרפרטואר של FOREST מגוון ומרשים, SING היה יכל בשקט להיכתב על ידי להקת GONG והוא מצריך מיומנות מוסיקלית מרובה.
מרכז עינב הוא אחד מהמקומות היותר מוצלחים מבחינה אקוסטית. בניגוד "למוסכים" של דרום תל אביב, הסאונד הבסיסי של המקום נפלא ומזכיר אולם קונצרטים שנבנה על פי מפרט אקוסטי מוקפד.
אך עם זאת ההחלטה של מפיקי הערב להתבסס על שני רמקולים בודדים משני צידי הבמה ולא להתבסס על מערך הגברה המכסה את כל הטווחים של הצליל יותר מתמוהה.
נכון שבקטעים השקטים הסאונד היה יחסית מאוזן, בעיקר בגלל שהוא נבע מהמגברים ומהמוניטורים שעל הבמה. אך בקטעים היותר רועשים נגרמו עוותים בלתי נסלחים בצליל, דיסטורשן בלתי נשלט ועמעום קריטי של הצלילים הגבוהים וחבל.
גם הנטייה של חברי הלהקה לחזור מבחינה מנטאלית למניירות של שנות ה -60 מיותרת וגורמת למוסיקה עוול. כל אחת ואחד מחברי הלהקה מוכשרים דיים כדי להביע את עצמם גם ללא הג'סטות האנכרוניסטיות של תקופת ילדי הפרחים בסאן פרנציסקו.
זה אולי נכון לצעירי "משפחת פורסט", מעריצים שראויים להערכה שמכירים כל אות וכל מילה בשירים, אך ש"תקועים" עדין בטיול האחרון של אחרי הצבא בהודו או בתאילנד במכנסי השרוואל והרסטות.
וכאן, אור טפלר צריכה לעשות חושבים עם חבריה, האם להישאר להקה "נישתית" המדברת אל "משפחת פורסט" המצומצמת, או מנצלת את הפוטנציאל המוסיקאלי העצום המצוי בה ומגיעה לקהלים נוספים ובכלל זה בחו"ל.
טפלר היא תוצר מבורך של בית הספר רימון, היא מוכשרת כריזמטית ומוסיקלית באופן מעורר כבוד, אך יש משהו בתיאטרליות שבהתנהלותה שגורם להסחת הדעת מהמטרה האמתית שלשמה באנו לראות אותה ואת חברי הלהקה – המוסיקה.
אני מאד בעד הופעות רוק אנרגטיות שבהן הקהל מקבל ומשיב אנרגיות חיוביות אל ומ- הבמה (ובמקרה של מרכז עינב אין במה אז בכלל טוב). וגם כמוסיקאי ויוצר תמיד דגלתי בשבירת החציצה שבין הבמה לקהל. אך ברגע שהמוקד עובר ממה שמתרחש על הבמה, מהמוסיקה נטו, מהיצירה, מהמילה המושרת והנגינה, אל קהל "המאגניבים" שמנסה להרשים אחד את השני בתנועות של טחנות רוח חולות אפילפסיה בזמן צונאמי. כל העסק יוצא משליטה והמוסיקה הנפלאה של פורסט הולכת לאיבוד.
FOREST הם: שירה וגיטרות: אורקה טפלר | כינור: נדב פאסט | חליל, קלידים, שירה: רות דנון | גיטרות: עדן ניר | בס: ניתאי מרקוס | תופים: איתי כפיר.
וידאו
וידאו Go Live פייסבוק במהלך המופע
"טחנות רוח חולות אפילפסיה"?
מיותר חבר. מיותר.
מהביקורת שכתבת נראה שיש לך הרבה התנגדויות ותקיעות בתבניות עבר, יצא לך לרגע בהופעה להרגיש את האנרגיה ולנסות לא לפרש הכול מהמוח ? הקשבת לטקסטים למסרים?
כתבת נכון כל אחת ואחד חברי הלהקה אכן מאוד מוכשרים ואין שום סיבה שלא יביעו את עצמן בכול דרך שנראית להם- זה משו שפספסת זה לא מניירות זה בא מהלב שלהם
ותתפלא כי מסתבר שהמעריצים של "משפחת פורס״ הם לא רק צעירים ש״תקועים" עדין בטיול האחרון של אחרי הצבא בהודו או בתאילנד במכנסי השרוואל והרסטות. אלה גם אנשים בני 40 + שמעריכים איכות
רוח וטקסטים של אמנים שהתעוררו אמנים שפועלים מהנשמה שלהם מחוברים למקור ולא תקועים באגו ועבר
קיצר נראה לי שיהיה לך מעולה לבקר את גנז נ רוז וכו
פה פספסת את העיקר לגמרי