יום הבוחר

מפגש עם התזמורת הקאמרית הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, קונצרט על פי בחירת הקהל. שלישי, 20.12.2016. נכח תיעד נפנף בידו ומדווח – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת במקביל גם ב"מגפון" מגזין לעיתונות חופשית.

הופה, נהיית לנו בורגני, התאהבת בכיסאות המרופדים, עוד מעט תכתוב מחקר על סוגי הריפודים באולמות הקונצרטים והתאטראות, מה קרה, המדרכה של אלנבי פינת יודלוי כבר לא נאה בעיניך?

חסכו ממני את המשפטים הללו שהמצאתי בעצמי רק כדי להשתיק את מצפוני. כמי שגדל בבית בו ארבע ידיים על פסנתר אחד לצד חליל ומפוחית היו חלק בלתי נפרד מנוף הילדות (למרות שבשיעור המוזיקה השני בבית הספר היסודי כבר גורשתי החוצה), אין שום סיבה בעולם שלא אתן כבוד לאלו שמעבירים את זמנם באימון אינטנסיבי על קטעי יצירות "קלאסיות", פרקים לתזמורת למשל. ומה יותר מתאים בשבוע שנפתח בתאטרון הקאמרי להמשיכו עם התזמורת הקאמרית הישראלית, זו שמתאמנת בבקרים ב"מרכז המוסיקה" השוכן בחורשה הצמודה לאצטדיון הכדורגל ע"ש בלומפילד ביפו ואת לילותיה עושה באולם הבית ע"ש רקנאטי במוזיאון תל אביב לאמנות. את התזמורת הקאמרית ראיתי לראשונה בפעולה כאשר התארחה בקיץ האחרון בתדר בית רומנו לשיתוף פעולה מוסיקלי בסדרת קונצרטים עם רביעיית אל פאראבי עם הסולנית דוניא דראוושה, עם תזמורת "ארמון בזמן" ולשיתוף פעולה עם עוזי "רמירז " פיינרמן ליצירותיו של אניו מוריקונה.

הקונצרט אליו הוזמנתי היה בבחינת ריענון, הן מצדי כלקוח שבוי של מופעי רוק והן מבחינת התזמורת הקאמרית שבאה לחדש לקהל בכמה שטיקים, פעלולים ותעלולים, מוסיקליים ובימתיים כאחד. שמו של הקונצרט "בחירת הקהל" העיד כמאה עדים על תוכנו הצפוי, כל צופה באולם מקבל מיד עם כניסתו דף ממוספר ובו רשימה ארוכה של יצירות וקטעי נגינה או שירה שהתזמורת התאמנה כהלכה על ביצועם. החומרים שעל הדף, נאספו, נאצרו ורוכזו בידיו של הספרן המיתולוגי של התזמורת אילן עמידרור היוצא עתה לגמלאות, הקונצרט שנערך בשני סבבים, ליל שני וליל שלישי השבוע, התקיים לכבודו. מעל שש שעות של נגינה רוכזו על גבי הדף שחולק, לא שחשבתי ולו לרגע שאכן אעביר את הלילה במוזיאון (חחחחה) אבל המבחר היה עשיר ומגוון, ולשמחתי את רוב השמות הכרתי, בכל זאת שמעתי רדיו בילדותי, גם את התחנה ההיא שמשדרת מוסיקה קלאסית, שלא לדבר על הקונסרבטוריון ששכן מתחת לחלון ביתנו בניהולו של האזרחי, שהפיץ את צלילי שיעוריו מבעד לחלונות לחללה של השכונה.

אז עם מקום טוב באמצע (באמת) התמקמתי והכנתי עצמי לתנומת ערב מוקדמת, עניין שלא בא על ביצועו כלל, כי המוסיקה היה ידידותית, חמימה, מהודקת, צלולה ונקיה, רק טיפש היה יכול לנמנם, הרכב נגני התזמורת הכוללת כלי מיתר, החל מקונטרבס, כיתת נגניות צ'לו, מחלקה שלמה של נגני כינור, חוליית נגניות ויולה, נשפנים על חליל, אבוב, בסון, קלרינט, קרן יער, חצוצרה ואפילו מתופף ופסנתרן עשו את שלהם מבלי שנזקקו למערכת הגברה, לא מיקרופונים ולא רמקולים, רק המבנה האקוסטי המצוין של האודיטוריום שימש ככלי קיבול והגברה טבעית לצלילים (טוב מיקרופון אחד ניצב על הבמה באמצעותו תיקשר המנצח אריאל צוקרמן עם הקהל), קייס מהוה של כינור שהונח בקדמת הבמה ועליו כמה גבעולי שושנים אדומות הכיל ערימת פתקים ממוספרת אותם ערבב ושלף מעת לעת אריאל והקריא את המספר, הזוכה המאושר היה קובע את הקטע הבא שינוגן או יושר באשר אל התזמורת הצטרפה לפרקים זמרת הסופרן המצוינת  קלייר מגנאג'י שהייתה לבושה בשמלה אדומה כדם ולצווארה תליון מעניין.

אסוציאציות הן דבר מעניין, מרתק ומגרה את הדמיון, זוגתי ידעה להצביע במקומות הנכונים מה קשור למה, מתי מבוצע הקטע המוסיקלי שמעטר את סרטו של צ'רלי צ'פלין בסצנת הספר, מתי מבוצעת הפתיחה לאחד מסרטיו המצוירים של וולט דיסני ואיך אפשר להשתמש בקטעים הבאים לתאר ארנבים, שפנים או דגי זהב, אך כמובן בין היצירות של מלחינים בני המאות הקודמות דוגמת בטהובן, היידן, רוסיני ושטראוס, שורבבו גם יצירות "מודרניות". אחת המוצלחות ביניהן הייתה "מכונת הכתיבה" מאת לירוי אנדרסון, זו המוכרת לרוב כאות הפתיחה ל"יומן השבוע" ששודר ברדיו קול ישראל בימי שבת בבוקר וכמובן בעקבות הסצנה המפורסמת של השחקן ג'רי לואיס, כן אריאל הניח מכונת כתיבה בקדמת הבמה וניגן עליה את חלקו ביצירה, שלא לדבר, בעצם כן, על הביצוע המדהים של קלייר מגנאג'י ליצירה של גרשווין מתוך האופרה "פורגי ובס" – Summertime שלפי ידעתי עומדת לנחות כאן לסבב הופעות בחודש מרץ הקרוב.

המנצח אריאל הזמין אל הבמה כמה ברי מזל מתוך הקהל, פשוט כדי לשבת על אותם כסאות ריקים שהיו בין הנגנים, לחוות ולחוש ולהאזין לצלילים מתוך עמדת המבצעים, אחד הרגעים הבאמת מרגשים היה כאשר אדם מאוד מבוגר, מה שקרוי קשיש, שהיה בין המוזמנים, קם וניגש אל המנצח וביקש להודות ואמר "תודה רבה, מעולם לא הייתי קרוב כל כך למוסיקה, ניגנת על מיתרי ליבי, אני באמת כילד ניצול שואה רחוק מאוד ממוסיקה, לא קיבלתי חינוך מוסיקלי, אני אוהב לשמוע ואני גם כותב שירים, אז אני אצטט לכם שיר קצר – פכפוך אביב רגוע וטל פניני גופך, לבי שבוי בגעגוע, הלמות פרשת ליבך, בדמדומי חמה שוקע ודועך". אכן היה ערב מרגש. היו עוד קטעים יוצאי דופן, כמו "קרב נשימה" בין הנשפנים שהתבקשו לבצע קטע בפא מז'ור עד כלות נשימתם, או אחד הצופים שהוזמן לנצח על אחד הפרקים היותר מסובכים, צחוקים בקונצרט…

את הקונצרט שנמשך כשעה ומחצה סיימו הנגנים עם ביצוע "מקומי" לשירו של יוחנן זרעי "גן השקמים" מפיה של קלייר מגנאג'י.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו